ביאנלה כמד מצב: מוויטני בניו יורק למוז״א בתל אביב
מחשבות בעקבות הביאנלה של מוזיאון וויטני בניו יורק, ובמבט אל הביאנלה לאומנויות ולעיצוב במוז"א.
ביקור בביאנלה של מוזיאון וויטני בניו יורק הוא תמיד גם ביקור בזמן הווה. לא רק בתערוכה, לא רק באמנות אמריקאית עכשווית, אלא בניסיון מוזיאלי כמעט בלתי אפשרי: לעצור לרגע את הרעש, את המשברים, את המחלוקות ואת השינויים החברתיים, ולשאול: מה אמנים רואים עכשיו? מה הם מרגישים? ומה מתוך כל זה ראוי לקבל במה ציבורית?
הביאנלה של וויטני לשנת 2026, המוצגת בניו יורק בין 8 במרץ ל־23 באוגוסט 2026, היא המהדורה ה־82 של אחת מתערוכות הסקר המרכזיות והוותיקות של האמנות העכשווית בארצות הברית. השנה היא נאצרה על ידי מרסלה גררו ודרו סוייר, ומשתתפים בה 56 אמניות, אמנים, צמדים וקולקטיבים, מארצות הברית ומאזורים נוספים שהושפעו מהכוח האמריקאי — מאפגניסטן ועד וייטנאם. כבר בטקסט הרשמי של המוזיאון עולה שאלה יסודית: מה פירוש הדבר לכנות משהו “אמריקאי” כיום?
אלא שהביאנלה הנוכחית אינה מציעה תשובה חד־משמעית. להפך. היא נמנעת מתמה אחת ברורה, ממסר אידיאולוגי אחיד או מקריאה ישירה לפעולה. במקום זאת היא מתפקדת כמרחב של תחושות: קהילה, אובדן, קרבה, פגיעות, זיכרון, טכנולוגיה, אקולוגיה, משפחה, גוף ומקום. בעידן שבו תערוכות רבות מנסות להצהיר, הביאנלה של וויטני בוחרת להקשיב. לא תמיד זה מהלך פשוט. לעיתים הוא מעורר תחושה של רכות יתר, אולי אפילו הימנעות. אך במיטבו, הוא מאפשר לראות כיצד אמנות יכולה לפעול לא רק באמצעות הכרזה פוליטית, אלא גם דרך מחווה, חומר, קול, דימוי, שבר וזיכרון.
Installation view of Whitney Biennial 2026 (Whitney Museum of American Art, March 8–August 2026). Ignacio Gatica, Sanhattan, 2025. Photograph by Ron Amstutz. Courtesy of the Whitney Museum of American Art.
אחת הביקורות הבולטות על התערוכה תיארה אותה כתערוכה “רחבה ומשוחררת יותר” ביחס למהדורות קודמות, שבהן הוצגו לעיתים תמות ממוקדות יותר. העבודות אמנם נוגעות בכוחות שמעצבים את ההווה: אסון אקלימי, גבולות, טכנולוגיה, שליטה ופגיעות חברתית, אך אחד החוטים המרכזיים שעוברים בתערוכה הוא דווקא קהילה כמרחב של כבוד, טיפול ואחריות הדדית.
תהייה נוספת מצביעה על כך שהביאנלה מצמצמת מבט אל משפחה, חברים, ילדים, חיות מחמד וקהילה, ושאלה האם מדובר בהימנעות מקונפליקט או בפוליטיקה עדינה של פגיעות. זו שאלה מעניינת במיוחד: האם בימים של משבר, אמנות חייבת להיות חזיתית, חריפה ומוצהרת? או שאולי עצם הפנייה אל קשרים אינטימיים, אל תלות הדדית ואל טיפול היא כבר פעולה פוליטית?
בחללי המוזיאון, השאלה הזו מקבלת צורה חומרית. עבודות וידאו, מיצב, פיסול, סאונד, טקסט, פרפורמנס ודימויים דיגיטליים מתקיימים זה לצד זה, לא כקו עלילה אחד אלא כריבוי של קולות. בין העבודות המוצגות ניתן למצוא את מיצב הווידאו והסאונד של בזל עבאס ורואן אבו־רחמה, העוסק בזיכרון, אהבה, געגוע ועקבות של מחיקה פלסטינית, תוך שימוש בשכבות של טקסט, קול, דימוי וצמחייה מקומית. עצם הכללתם של קולות מסוג זה במסגרת ביאנלה אמריקאית מרכזית מרחיבה את מושג “האמנות האמריקאית” אל מעבר לגבולות הלאום, ומזכירה שמוזיאון אינו רק מקום להצגת יצירות, הוא גם זירה שבה נקבע מי נראה, מי נשמע, ואילו סיפורים נכנסים לקאנון.
Installation view of Whitney Biennial 2026 (Whitney Museum of American Art, New York, March 8–August 23, 2026). Precious Okoyomon, Everything wants to kill you and you should be afraid, 2026. Photograph by Ron Amstutz. Courtesy of the Whitney Museum of American Art.
הביאנלה של וויטני אינה לבד במהלך הזה. בשנים האחרונות, תערוכות ביאנלה במוזיאונים הפכו לכלי מרכזי ליצירת תמונת מצב רחבה של שדה אמנותי, תרבותי וחברתי. בשונה מתערוכת יחיד או מתערוכה קבוצתית קטנה, ביאנלה מאפשרת למוזיאון לפרוש מפה רחבה: לא יצירת מופת אחת, אלא מערכת יחסים בין עשרות יוצרים; לא סגנון אחד, אלא ריבוי מדיומים, גילאים, זהויות, עמדות ופרקטיקות.
מכאן נפתח גם חיבור מעניין לישראל, ולביאנלה לאומנויות ולעיצוב תל אביב 2026 במוז״א, מוזיאון ארץ ישראל. תחת הכותרת ״מעשים וימים״, הביאנלה השלישית במוז״א מוצגת ברחבי המוזיאון בין 20 באפריל ל־30 בנובמבר 2026, באוצרות הנרייטה אליעזר ברונר וגלית גאון. על פי מוז״א, מוצגים בה למעלה מ־200 עבודות ופרויקטים של יוצרות ויוצרים ישראלים, והיא מתפרשת בין התערוכה המרכזית, ביתני הקבע, חממות אקדמיות, סיורים, שיחי גלריה ופעילויות לקהל הרחב.
אם וויטני שואל מהו “אמריקאי” ברגע של אי-ודאות עולמית, מוז״א שואל מהי יצירה מקומית בישראל אחרי טלטלה עמוקה. הטקסט האוצרותי של מוז״א מדגיש כי הביאנלה מגיבה למציאות דרך יצירות הבוחנות את מקומה של היצירה ברגעי משבר, ומציג את שדות הקראפט והעיצוב לא רק כביטוי אסתטי, אלא ככוח חיים קהילתי, חברתי, חומרי ומוסרי. התמה ״מעשים וימים״ שואבת השראה משירו של הסיודוס, שבו עבודה נתפסת לא רק כעמל אלא כמעשה קיומי ומוסרי.
כאן נמצא אולי ההבדל המרתק בין שתי הביאנלות, וגם נקודת הדמיון ביניהן. בוויטני, השאלה נעה סביב זהות, שייכות, אימפריה, גבולות, טכנולוגיה ואקולוגיה. במוז״א, המבט מופנה אל חומר, מלאכה, קראפט, עיצוב, קהילה וחוסן מקומי. אבל בשני המקרים, הביאנלה פועלת כמנגנון תרבותי שמנסה להבין תקופה דרך הרבה ידיים, הרבה חומרים והרבה נקודות מבט.
הבחירה במבנה של ביאנלה חשובה במיוחד משום שהיא מערערת על הרעיון שיש סיפור אחד נכון של אמנות עכשווית. במקום “התערוכה הגדולה” שמסבירה את התקופה, ביאנלה טובה מציעה מרחב של חוסר הסכמה פורה. היא מאפשרת לצופה לנוע בין עבודות שאינן בהכרח מדברות באותה שפה, ולגלות דווקא בפערים ביניהן את רוח הזמן. זה נכון במיוחד כאשר מדובר במוזיאונים ציבוריים, שמחזיקים באחריות כפולה: מצד אחד לשמר, לחקור ולהציג; ומצד שני לפתוח דלתות לקולות חדשים, פחות מוכרים, ולעיתים גם לא נוחים.
במובן זה, הביאנלה של וויטני והביאנלה במוז״א מציעות שתי דרכים שונות לחשוב על תפקידו של מוזיאון כיום. המוזיאון אינו עוד רק חלל נייטרלי לתצוגה. הוא מקום שבו חברה מתבוננת בעצמה; מקום שבו קונפליקטים, פחדים, תקוות וזיכרונות מקבלים צורה; מקום שבו אמנים ומעצבים אינם רק “מציגים עבודות”, אלא משתתפים בעיצוב השפה שבה אנחנו מבינים את ההווה.
החוויה בביאנלה של וויטני מזכירה עד כמה תערוכות מסוג זה דורשות מאיתנו סבלנות. הן אינן תמיד נוחות, אינן תמיד אחידות, ולעיתים דווקא אינן “נפתרות” לכדי מסר אחד ברור. אבל אולי זו בדיוק חשיבותן. הן מאפשרות לנו לשהות בתוך ריבוי. לראות איך עבודה קטנה, מחווה חומרית, קול, דימוי או אובייקט יכולים להחזיק עולם שלם של שאלות.
ובישראל, שבה שדה האמנות והעיצוב פועל בתוך מציאות טעונה במיוחד, יש ערך גדול בהתבוננות כזו. הביאנלה במוז״א מזכירה שגם מלאכה, חומר ועיצוב יכולים להיות דרכים לחשוב על אחריות, ריפוי, קהילה והמשכיות. הביאנלה בוויטני מזכירה שגם רכות, פגיעות וקרבה יכולות להיות שפה פוליטית. יחד, הן מציעות אפשרות לראות בביאנלה לא רק אירוע אמנותי גדול, אלא צורה של הקשבה רחבה: למה שקורה עכשיו, למה שנשבר, ולמה שאולי עדיין ניתן לבנות.
