גלריה אינה חנות: לזכרה של גלריה גימל בירושלים

התערוכה  מחווה לגלריה גימל, ירושלים המוצגת בימים אלה בבית האמנים בתל אביב, אינה רק מבט לאחור, אלא הזמנה למסע בזמן אל אחד הפרקים המסקרנים בתולדות האמנות הישראלית.  התערוכה מחזירה אל מרכז הבמה מוסד קטן אך בעל השפעה גדולה, שפעל בירושלים במשך עשורים והיה הרבה יותר מחלל תצוגה: מקום מפגש לאמנים, חוקרים ואנשי רוח, זירה לניסויים אמנותיים ומוקד של שיח תרבותי חי ותוסס.

גלריה גימל פעלה בירושלים בין השנים 1978–1996, בניהולו ובאוצרותו של אלי סעיד גולבהר. במבט לאחור, עצם קיומה נדמה כמעט בלתי אפשרי. גלריה פרטית, שהוקדשה לאמנות עכשווית, מושגית וניסיונית, נפתחה בירושלים בסוף שנות השבעים — בעיר שעדיין זוהתה במידה רבה עם יודאיקה, ציורי נוף, סמליות דתית, תיירות וזיכרון לאומי.

דרך סיפורן של העבודות, התערוכה מבקשת להזכיר כיצד חלל אמנות יכול להפוך לכוח מעצב. גלריה גימל פעלה בשנים שבהן האמנות הישראלית חיפשה כיוונים חדשים, וניצבה בצומת שבין מגמות, דורות ותפיסות עולם: בין המהלך המושגי של שנות השבעים לבין חזרתו של הציור למרכז הבמה בשנות השמונים, בין ירושלים כמקום טעון היסטוריה לבין השאיפה להשתתף בשיח אמנותי בינלאומי עכשווי. מתוך המתח הזה צמח אחד המוקדים המשמעותיים והמשפיעים בשדה האמנות הישראלי.

במרכז הסיפור ניצב אלי סעיד גולבהר עצמו. יליד איראן, שהתחנך בגרמניה והשתקע בהמשך בירושלים, נכנס לשדה האמנות הישראלי מכיוון בלתי צפוי. הוא לא היה “איש מערכת” במובן המקובל, ולא הגיע אל עולם האמנות דרך הערוצים הממוסדים של השדה המקומי. אולי דווקא משום כך היה מסוגל לראות אחרת. הרקע שלו בכלכלה ובשירות הציבורי העניק לו משמעת, מבנה ויכולת ארגון, אך מחויבותו לאמנות הייתה אישית ועמוקה. רעייתו, האמנית פרידה גולבהר, הייתה שותפה מרכזית לעולם התרבותי והאינטלקטואלי שבתוכו פעל, עבורם האמנות הייתה דרך להתבונן בעולם, לשאול שאלות וליצור מרחב של מחשבה וחילופי רעיונות.

כתבתה של טלי תמיר, כל העיר, 25.3.1988
מתוך התערוכה הקבוצתית "מחווה לגלריה גימל, ירושלים", אוצר: אלי סעיד גולבהר, מאי-יולי 2026

בזיכרונותיה, טלי תמיר מתארת את גלריה גימל כמקום של חניכה. עבור מבקרת אמנות צעירה בירושלים, הייתה זו גלריה שבה אפשר היה לפגוש את האל״ף־בי״ת של האמנות העכשווית: אמנות עדכנית, רלוונטית, אקטואלית ותובענית מבחינה מחשבתית. מיקומה של הגלריה, סמוך לקו התפר של העיר, העצים את האווירה שאפפה אותה. פתיחות התרחשו לא בתוך קובייה לבנה ניטרלית המנותקת מן ההיסטוריה, אלא במרחב עירוני טעון, בקרבת העיר העתיקה. המודרניזם של גלריה גימל מעולם לא נותק מן המקום. הוא הביא שפות אמנותיות בינלאומיות אל תוך דיאלוג עם המורכבות של המציאות המקומית.

מבט ברשימת האמנים המזוהים עם הגלריה חושף חתך מרשים של הכוחות שעיצבו את האמנות הישראלית בעשורים האחרונים: פנחס כהן גן, לארי אברמסון, אביבה אורי, משה גרשוני, משה קופפרמן, יהושע נוישטיין, מיכאל גיטלין, גבי קלזמר, דוד ריב, פמלה לוי, צבי גולדשטיין, פרידה גולבהר ורבים אחרים. אך חשיבותה של הגלריה אינה טמונה רק בשמות שהציגה, שרבים מהם נעשו לימים חלק מן הקאנון. חשיבותה טמונה גם בעיתוי ובאיכות התמיכה שהעניקה. גולבהר זיהה אמנים וכיוונים אמנותיים בזמן התהוותם. הוא הציע מסגרת מקצועית לעבודות שלא תמיד היו קלות להבנה או למכירה.

 ארכיון צילומים
מתוך התערוכה הקבוצתית "מחווה לגלריה גימל, ירושלים", אוצר: אלי סעיד גולבהר, מאי-יולי 2026

זהו אחד ההיבטים המרתקים ביותר בתערוכה הנוכחית: היא מזכירה לנו שהיסטוריה אמנותית אינה נוצרת רק על ידי אמנים, מוזיאונים, מבקרים או אספנים בלבד, אלא גם על ידי אנשי חזון. האמון של גולבהר באמנים איפשר להם לקחת סיכונים אינטלקטואליים וצורניים. הגלריה שלו נעשתה מרחב שבו מערכות מושגיות, הפשטה, אי־נחת פוליטית, זיכרון אישי ושפות ציוריות מחודשות יכלו להתקיים זו לצד זו.

הטקסט של גליה בר אור על סעיד גולבהר ופנחס כהן גן מעמיק את ההבנה הזו דרך ההתבוננות בזיקה שבין בעל הגלריה לבין אחד האמנים המורכבים ביותר שהציגו בה. עבודתו של כהן גן נעה בין דיאגרמות, סימנים, טקסט, פעולות מרחביות ודימויים טעונים מבחינה רגשית. אמנותו התמודדה עם שאלות של זהות, גלות, טראומה, שייכות, תיקון מוסרי וכישלונן של מערכות פוליטיות ותרבותיות להכיל את האחר. בגולבהר מצא כהן גן לא רק סוחר או גלריסט, אלא אדם שהבין את העומק הקיומי של עקירה, הגירה ומעבר בין תרבויות.

הקשר הזה משמעותי במיוחד. בשדה האמנות הישראלי של שנות השמונים, קטגוריות חולקו לעיתים באופן חד מדי: זהות “מזרחית” מצד אחד, אמנות מושגית או בינלאומית מצד אחר; ביוגרפיה אתנית מצד אחד, פרקטיקה אוונגרדית מצד אחר. גלריה גימל אתגרה את החלוקות הללו. דרך היחסים בין גולבהר לכהן גן, ודרך המעגל הרחב יותר של האמנים שהציגה, הגלריה הציעה שהגירה, זרות וריבוי תרבותי אינם מכשול בפני מחשבה אמנותית מתקדמת. הם יכולים להיות התשתית שלה.

התערוכה מעלה גם את שאלת מקומה של ירושלים באמנות הישראלית. הגלריה צמחה בתקופה שבה ירושלים עדיין החזיקה בסצנה משמעותית של אמנות עכשווית, שנתמכה על ידי בצלאל, סדנאות האמנים, סדנת ההדפס בירושלים, אמנים ומבקרי אמנות. אולם עד שנות התשעים מרכז הכובד עבר באופן מובהק לתל אביב. אמנים עברו, אספנים הלכו בעקבות השוק, וסצנת הגלריות הפרטיות העכשוויות בירושלים נחלשה. סגירתה של גלריה גימל בשנת 1996 הייתה לכן לא רק סופה של גלריה אחת. היא סימנה שינוי רחב יותר בגיאוגרפיה של הכוח האמנותי בישראל.

צילום הצבה מתוך התערוכה הקבוצתית "מחווה לגלריה גימל, ירושלים", אוצר: אלי סעיד גולבהר, מאי-יולי 2026
צילום: אלה אורגד

הצגת המחווה הזו דווקא בבית האמנים בתל אביב היא משום כך בעלת משמעות. תל אביב, העיר שספגה אליה בסופו של דבר חלק גדול מן העולם הגלריות הירושלמיות, הופכת למקום שממנו נבחנת מחדש תרומתה של ירושלים. במובן זה, מחווה לגלריה גימל, ירושלים אינה מדברת רק על העבר. היא שואלת שאלה דחופה על ההווה: איזה סוג של מוסדות אמנות אנחנו צריכים היום? בתקופה שבה גלריות, מוזיאונים וארגוני תרבות נמדדים לעיתים קרובות על פי נראות, מיתוג ושווי שוק, סיפורה של גלריה גימל מזכיר מודל אחר. גולבהר עמד על כך שגלריה אינה חנות. היא מקום של תרבות, מקום שנועד לגלות אמנים, לזהות דבר־מה חדש ולקיים שיחה שעדיין אין לה בהכרח שוק.

זהו כוחה השקט של התערוכה. היא משיבה את תשומת הלב למרחב אמנותי שהבין את עצמו כאחריות תרבותית. גלריה גימל לא רק הציגה אמנות עכשווית; היא סייעה לייצר את התנאים שבהם האמנות הישראלית העכשווית יכלה לחשוב, להתווכח, לשנות כיוון ולהיעשות מורכבת יותר.