גלריה גימל – א' ב' באמנות עכשווית בירושלים (זיכרונות אישיים של מבקרת אמנות צעירה)
כל זה קרה בזמן אחר, בעולם אחר, בירושלים אחרת, ב'ישראל' אחרת: ב 1978- נפתחה במפתיע במרכז העיר בירושלים, גלריה חדשה לאמנות עכשווית, שנקראה בשם הקוד: גלריה גימל, שלישית לגלריה דבל, שפעלה בעין כרם ולגלריה שרה גיל ת בטלבייה, שהיו מחוברות לרוח הזמן. לצד שפע הגלריות הירושלמיות שסחרו באמנות יהודית וארץ-ישראלית והציעו חפצי יודאיקה ומזכרות לתיירים, היה זה אירוע חריג למדי בסצנת האמנו ת הירושלמית. גלריה גימל נפתחה בשלהי עשור סוער של פיגועי טרור בירושלים ובארץ כולה, עשור לפני האינתיפאדה הראשונה, אך גם על רקע אופטימיות זהירה בעקבות שיחות קמפ דייויד וחתימת הסכם השלום עם מצרים. המדינאי והסופר יצחק נבון החליף באותה שנה את המדען אפרים קציר כנשיא המדינה, וישראל זכתה במקום ראשון באירוויזיון עם השיר החינני "אבניבי" של יזהר כהן… צרור עובדות שמבליחות מהזיכרון כהבהובים מעולם אחר, רחוק
ואבוד… היה או לא היה… .
בעולם האמנות היה זה שלב הדמדומים של האמנות הקונספטואלית וזמן קצר לפני חזרתו הדרמטית של הציור לקדמת הבמה: מצב שמיקם את הגלריה ואת הבחירות האמנותיות שלה בין אמנים כמו יהושע נוישטיין ופנחס כהן גן, שצמחו מתוך שנות ה- 70 הקונספטואליות, לבין דור הציירים החדש שצמח בירושלים בראשית שנות ה 80- , בעיקר סביב סדנאות האמנים בתלפיות, המחלקה לאמנות בצלאל וסדנת ההדפס הירושלמית: גבי קלזמר, לארי אברמסון, איציק ליבנה, פמלה לוי ואחרים. האתגר העיקרי שהיה על גלריה גימל לגבור עליו, מעבר לשפת האמנות המשתנה, היה המפגש המפתיע והלא-צפוי בין סעיד גולבהר, היוזם
והמשקיע – כלכלן במקצועו, מהגר איראני-גרמני, שנחת בירושלים בגיל 31 במחווה ציונית מאוחרת ולא היה מוכר כלל בעולם האמנות המקומי, לבין האמנים הצעירים, ילידי הארץ, חשדנים ויהירים, שתהו מה לו ולאמנות בכלל ולאמנות ישראלית בפרט.
באותה שנה עמדתי לסיים את התואר הראשון שלי באוניברסיטה העברית בירושלים, בחוג לתולדות האמנות, והתחלתי ללמד בבית הספר הניסויי הדמוקרטי. על-אף שהוטלה עלי משימה ללמד "תולדות האמנות", החל מהעולם העתיק והלאה, ראיתי לעצמי חובה לקחת את תלמידי לביקורים בגלריות בעיר ולחשוף בפניהם את עולם האמנות העכשווית. ביקורי הראשונים בגלריה גימל ברחוב שלומציון, בואך העיר העתיקה, היו כמורה צעירה, בלווית קבוצת תלמידים סקרנית במיוחד. שם נפגשנו לראשונה עם "הריבועים השחורים" של לארי אברמסון הצעיר ולמדנו מפיו על האייקון ההרואי של מלביץ', שחזר והפציע בציוריו חמישים שנה מאוחר יותר כעד מת/חי. האם ראינו יחד גם את "הנחות היסק על מרחב" של פנחס כהן-גן, שהוצגה שם ב – 1978 ? את "דפים מאוכלסים", של משה קופפרמן שהוצגה ב 1979- ? או את הפנדות המפורסמות של מאירוביץ שהוצגו בה ב 1980- ? קשה לזכור
בדיוק, אך התערוכות עצמן חרוטות היטב בזיכרוני. שכן גלריה גימל הצעירה הייתה בשבילי אתר-חניכה שעיצב את טעמי ואהבותיי באמנות הישראלית. אפשר לומר שבגלריה גימל למדתי את הא'- ב' של אמנות אקטואלית, רלבנטית, בת הזמן.
גלריה גימל נדדה ושינתה מיקומים, אך מרחב המחייה שלה נצמד לקצוות העיר, סמוך לקו התפר. מוזר היה להתכנס בפתיחות בלילות ירושלמיים קרים, ולחוות אמנות עכשווית מול שער יפו המעוטר ועגלות כעכי השומשום החמים. במשך הזמן למדתי שסעיד, (שהציע שנקרא לו 'אלי', אם יותר נוח, אבל זה לא תפש), פתח את הגלריה כי ביקש להשתחרר מעולה של משרה ממשלתית שנשא בה במשרד מבקר המדינה, ורצה לממש א ת אהבתו הכפולה הן לאמנות עכשווית והן לפארידה, אשתו הציירת שהביאה לכאן הצעה אמנותית ייחודית משלה. אך מעבר למחוות-האוהב גילינו אדם עם תשוקה אמיתית לאמנות, הבחנה חדה לחדש ולמעניין, נדיבות ותמיכה ב אקספרימנטים אינטלקטואליים ובעל תפיסה ייחודית לניהול גלריה לאמנות: "גלריה בעיני היא לא חנות", טען, "גלריה היא מקום של תרבות שנועד לחשוף אמנים צעירים, לסמן משהו חדש".
ואכן גלריה גימל הייתה אבן שואבת לחדש ולמרתק. בתחילת שנות השמונים, החל השלב הבא ביחסיי עם הגלריה, כשהפכתי ממורה בתיכון הניסויי למבקרת האמנות של המקומון "כל העיר" הירושלמי. תחת הכותרת הבנאלית של מדור "אמנות" ומגובה בעורכי מדור התרבות של "כל העיר" דאז – איציק אשכנזי ואהוד מלץ (שניהם כבר לא איתנו), נהניתי מתשומת הלב הרבה שהקדיש המקומון לאמנות פלסטית, באופן שאף עיתון עכשווי לא יכול להתחרות בה. שני העורכים הנאורים שעבדתי תחתם אפשרו לי לראיין כל אמן שהגיע למוזיאון ישראל, והאמינו בפרסום שיחו ת-עומק וכתבות רקע על אמנים, שהשתרעו על עמוד שלם, ואם צריך, גם 'דאבל ספרד' (עמוד כפול). כתבתי אז עשרות כתבות ב"כל העיר", שהגיבו, האירו ופירשו את מיטב הסצנה הירושלמית של אותה תקופה, ורבות מהן היו על תערוכות בגלריה גימל: בראש ובראשונה – פנחס כהן-גן, אז מורה בבצלאל ותושב העיר, שהציג בגלריה את צעדיו המכריעים באמנות פוסט-קונספטואלית, בין הנוסחתי לרגשי; יהושע נוישטיין, הקונספטואליסט שהגיע מניו יורק כבר גישש אחר דימויי מפות ומינימליזם אינטנסיבי, הציג קיפולי נייר ורישום קרוע וניהל דיאלוג עם כהן-גן; אביבה אורי הציגה רישומים סבוכים על נייר וקופפרמן הציג את ציורי המגילות הארוכים; אוסוולדו רומברג הציג את אינוונטר הצבעים הקלאסי ואת מחשבותיו על תולדות האמנות; צבי גולדשטיין הציג את התזות האידיאולוגיות על מרכז ופריפריה; מיכאל גיטלין הציג פיסול מינימליסטי-גיאומטרי עשוי קורות עץ, ריורם מרוז היה נוכח עדיין בתמונה עם רישומיו המורכבים ופארידה הציגה ציורי גנים מעודנים; גבי קלזמר הציג שם עבודות אקריליק מוקדמות על גיליונות נייר כרומו, ויותר מאוחר את ציורי הקופסה הקטנים ואת הגרסאות הראשונות של ציורי המילים; דייויד ריב הציג את הסדרות החשובות בשחור/לבן שעימתו סצנות מחיי הכיבוש עם מערכות סימנים מופשטות; איציק ליבנה הציג שם תערוכה ראשונה אחרי שחזר משהות ארוכה בניו יורק והביא אתו את ציוריו המונוכרומטיים, המשלבים אסתטיקה פרסומית עם נשגבות רומנטית של נוף שומם; שוקי בורקובסקי הציג בגלריה תערוכת-תפנית העוסקת בדימויים של ספינות המפליגות בחשיכה, בין מפות ואטלסים חוקרי-עולם; גרשוני הציג שלוש תערוכות חשובות שניסחו את המפגש המטלטל שלו בין יהדות, נצרות ומיניות; פמלה לוי הציגה בגימל ציורי עירומים חשופים על בסיס
צילומים מבריכת השחייה העירונית, המשקפים חרדה ותחושת אסון מתקרב, כאילו צוירו היום; אסף בן צבי ניסח ציור אורגני קצרני בתערוכות המוקדמות שלו בגלריה גימל והיו גם רבקה רין, מרים נייגר, כוכי דוקטורי ואחרים. היו אלה תערוכות-יסוד של אמנים צעירים ושל אחרים – בשלים יותר, שסימנו כיוון ועיצבו עולם מושגי וחזותי חדש, ששילב בין התובנות של הקונספט לבין הציור החדש, כפי שאמר גבי קלזמר בשיחה לרגל תערוכת הציורים הקטנים, שהתפרסמה ב"כל העיר" ב 5- ביוני 1987 : "האמירה השתנתה עקב התפכחות גדולה. […] אני מוצא את עצמי יותר חד בציור, יותר מהיר […] אני כל הזמן עסוק בניסיון להגדיר לעצמי איך אני חושב ומהו ציור". השיחה עם גבי קלזמר, שבמהלכה התלונן שהיא קיבלה היסט פסיכולוגי מידי, אכן נגעה במצוקותיו של האמן באותה תקופת מעבר: "אני יותר מידי סקפטי, יותר מידי ניהיליסטי בתחושות שלי, אני לא יכול להר שות לעצמי להגיד או
לעשות משהו באופן מוחלט. […] הרבה פעמים אני עושה אקטים אינטואיטיביים לגמרי ואז מתברר לי שהם היו נכונים. פתאום היית במקום הנכון וזה פשוט קרה".
בגלריה גימל זה פשוט קרה. הבחירות הנועזות של סעיד גולבהר באמנים צעירים שהציגו אצלו לראשונה, הוכיחו את עצמן בשנים הבאות. גלריה גימל הציעה להם אז תמיכה בקו אמנותי חדשני, לצד מחויבות לטיפול מקצועי גם בצד המסחרי: "עד אז לא עבדנו עם גלריות מסחריות", אומר קלזמר, "לא ידענו מה זה בכלל… וזה פנטסטי שבא מישהו ורואה את הפוטנציאל של העבודות שלך ונותן להן ערך". רחוק מסממנים של סינדרום ירושלים, סעיד לא התבלבל מצללי ההיסטוריה שהשתקפו בדלתות הזכוכית של הגלריה שלו וידע לחוש את הדופק של האמנות שנוצרת סביבו בזמן אמת. במשך 18 שנה הוא המשיך והציג אמנים שקלעו לטעמו
ועוררו את סקרנותו, בשני חללים נוספים שפתח, במטרה להרחיב ולהתבסס. אך מה שהכריע את הכף לרעתו וגרם לו להרים ידים ולסגור את הגלריה היה כוח המשיכה העולה של תל אביב כנגד דימויה התרבותי ההולך ושוקע של ירושלים. בשנות התשעים המאבק הסמוי בין שתי הערים על הבכורה בשדה האמנות המקומית הוכרע לחלוטין – ירושלים הובסה ותל אביב של המדרשה, רפי לביא ויאיר גרבוז ניצחה בגדול. אחד אחרי השני עברו האמנים הירושלמים של גלריה גימל להציג בתל אביב ולחתום חוזים עם גלריות תל אביביות, שדרשו בלעדיות וסעיד מצא את עצמו כשידיו קשורות והוא אינו יכול למכור את עבודותיהם. זאת ועוד: "ירושלמים יורדים לגלריות בתל אביב, אבל תל אביבים לא עולים לירושלים", טען, והדגיש במיוחד את היעדרותם של אספני האמנות (מלבד עמי וגבי בראון, לדבריו) שלא טרחו לעלות לירושלים כדי לרכוש אמנות חדשה. העסקים היו בתל אביב. התערוכה האחרונה בגלריה גימל – עבודות חדשות ורדיקליות של אוסוולדו רומברג – סימנה את רוח המקום והורידה את דגל האוונגרד בפינת רחוב שלמה המלך. הגלריה נסגרה סופית כשנחלש כוח המשיכה שלה ואפסו סיכוייה הכלכליים. ולראייה: היום, אין בעיר אף גלריה פרטית אחת לאמנות עכשווית. סצנת האמנות החדשה בעיר מתרחשת בחללים ציבוריים ועירוניים, ולא נמצא עוד מי שיאמין, בדומה לסעיד גולבהר, שאפשר לפתוח גלריה לאמנות עכשווית בעיר הקודש.
