העולם הרביעי בירושלים, סעיד גולבהר ופנחס כהן גן
בשדה האמנות הירושלמי של שנות ה־ 80 תפסה גלריה גימל מקום ייחודי ורב־השפעה כמוקד של אמנות עכשווית, מושגית וניסיונית. בתקופה שבה פעלו בישראל כוחות מנוגדים של מיסוד תרבותי מצד אחד, ושל חיפוש אחר שפה אמנותית חדשה מצד שני, בלטה הגלריה כמרחב עצמאי ונועז, שהציע חלופה הן למסחריות של שוק האמנות המתהווה והן לשמרנות היחסית של חלק מן הממסד המוזיאלי.
מייסדה ומנהלה, סעיד אלי גולבהר, יליד איראן, הצליח ליצור בירושלים מקום שהיה בעת ובעונה אחת חלל תצוגה, מרכז לשיח רעיוני ומעבדה חיה של מחשבה אמנותית. גולבהר הגיע אל עולם האמנות מתוך רקע יוצא דופן. הוא נשא עמו תודעה של הגירה ומעבר בין תרבויות, מאיראן ללימודי כלכלה בגרמניה, חזרה לאיראן ומשם לישראל. הוא פעל בשילוב הנדיר שבין רציונליות וחשיבה מערכתית לבין רגישות תרבותית שעיצבה את דרכו כגלריסט, וחווה בביתו משמעות חיי יצירה באמצעות אשתו, האמנית פארידה גולבהר. בניגוד לגלריות שביקשו לבסס טעם מקובל או הצלחה מסחרית, גולבהר בחר לתמוך באמנות שתבעה מן הצופה מאמץ אינטלקטואלי ורגשי. הוא לא ביקש לייצר קונצנזוס אלא לפתוח אזורי מחשבה חדשים. במובן זה, גלריה גימל הייתה יותר ממקום תצוגה: היא הייתה הצהרה על האפשרות לקיים בישראל שדה אמנותי ביקורתי, מורכב ובלתי מתפשר.
בין האמנים שפעלו בגלריה, תפס פנחס כהן גן מקום מרכזי. מעבר להערכה המקצועית, נדמה שהתקיימה ביניהם הבנה הדדית. שניהם פעלו מתוך חוויית זרות מסוימת ביחס למרכז התרבותי הישראלי; שניהם הכירו את תחושת המעבר בין שפות, זהויות ומרחבים. גולבהר זיהה אצל כהן גן אמן שאינו מסתפק באסתטיקה של צורה, אלא מבקש לנסח באמצעות האמנות שאלות יסוד על זהות, טראומה, מוסר, גלות ושייכות.
כהן גן, מן הדמויות החשובות והמורכבות באמנות הישראלית, פיתח כבר משנות ה־ 70 שפה מושגית ייחודית ששילבה בין מערכות סימנים, דיאגרמות, טקסטים, פעולות במרחב ודימויים טעונים רגשית. יצירתו ביקשה לחבר בין המופשט לבין הקיומי, בין תיאוריה לבין פצע אישי והיסטורי. בעבודותיו ניכרת שאיפה מתמדת לבנות מודלים של הכרה אנושית ושל תיקון מוסרי, אך גם הכרה בכישלון האפשרי של מערכות פוליטיות ותרבותיות להכיל את האחר.
במסגרת פעילותו בגלריה גימל קיבל כהן גן חירות אמנותית נדירה. גולבהר אפשר לו להפוך את חלל הגלריה לזירה ניסויית שבה ,( ניתן היה להציג עבודות מורכבות, טעונות ולעיתים קשות לעיכול. כך הוצגו בגלריה תערוכות מכוננות כגון "רעל מתוק" ( 1982 "ציורים מבנק הדמעות" ( 1987 ), “העולם הרביעי” או “אלף שנים של כאב וחסד” ( 1989 ). תערוכות אלה לא הסתפקו בהצגת אובייקטים אמנותיים; הן יצרו סביבה תודעתית שלמה, שבה הצופה נדרש להתמודד עם שאלות של זיכרון, אלימות, זהות והיסטוריה .
באותן שנים חווה כהן גן גם משבר אישי ובריאותי עמוק, אשר השפיע באופן מכריע על עבודתו. מתוך המשבר שב והופיע ביצירתו דימוי הראש – ראש גדול, מרחף, מונח או מוטל שנעשה לאחד הסמלים המזוהים ביותר עמו. מקורו של דימוי זה בטראומה מוקדמת שחווה בשנת 1968 , כאשר נקלע לפיצוץ בשוק בירושלים וראה מולו ראש כרות. אלא שביצירתו של כהן גן הפך הראש מדימוי של זעזוע פרטי לסמל רחב יותר של קיום אנושי מנותק, פגיע וחסר מנוח. הראש מייצג תודעה שנקרעה מן הגוף ומן המערכת; הוא נושא את סימני האלימות של ההיסטוריה ואת בדידותו של היחיד. מבקר האמנות רפי לביא עמד כבר בשנות ה־ 80 על האופן שבו עבודות אלה מצליחות לשלב מטען אמוציונלי כבד עם פיכחון צורני ואיפוק חזותי. ואכן, כהן גן לא ויתר על החשיבה האנליטית גם כאשר עסק בפצע, בזיכרון ובכאב.
העיסוק של כהן גן בשואה ובדמות היהודי כאחר של התרבות המערבית התעצם לאחר ביקורו בדכאו בשנת 1983 . כהן גן תיאר את הביקור כחוויה מטלטלת שהשפיעה על יצירתו לאורך שנים. בניגוד לייצוגים ישירים או אקספרסיביים של טראומה, הוא בחר בדרך מופנמת ומורכבת יותר, שבה הזיכרון מתנסח באמצעות מערכות סימנים, מבנים מושגיים ודימויים מקוטעים. שמות התערוכות מאותה תקופה – “ראשים מרחפים”, “תמונות מדברות: ציורים מבנק הדמעות”, נשאו מטען רגשי־פואטי עז, והעידו על ניסיון לחבר בין ההיסטורי לבין האינטימי. המרחב שהעמיד גולבהר לרשותו של כהן גן היה חיוני להתפתחותה של שפה אמנותית זו. בתקופה שבה התקיימה לעיתים הפרדה סמויה בין “אמנות מזרחית” לבין “אוונגרד”, בין זהות אתנית לבין שיח בינלאומי, יצרו גולבהר וכהן גן מודל אחר שבו תודעת הגירה וזהות מזרחית אינן עומדות בסתירה למחשבה מושגית מתקדמת, אלא דווקא עשויות להעמיק אותה.
במבט לאחור, תרומתה של גלריה גימל לשדה האמנות הישראלי חורגת מן התערוכות שהוצגו בה. היא יצרה מודל של גלריה כמקום של מחויבות רוחנית ואינטלקטואלית. אישיותו של סעיד אלי גולבהר – נחישותו, התנהלותו המדויקת והאמונה העמוקה שלו בכוחה של אמנות – אפשרה לאמנים לפעול מתוך חירות ואמון. עבור כהן גן הייתה גלריה גימל לא רק מסגרת מקצועית אלא מקום שבו יכול היה להביא לידי ביטוי את המורכבות המלאה של יצירתו.
