פארידה מציירת

יפה (קודם כל, לפני הכל – יפה), מעודן, מופנם, מהורהר, מושגי, מושהה. נמנע מפאתוס. שמות התואר שמתייצבים אחרי ה"יפה" מגדירים את הזהירות, המודעות, האיטיות והרצינות שאותן מפעילה פארידה בבואה לצייר ציור יפה.

היא מציירת נוף ופרחים, והציור נע בין פיגורטיבי לפואנטיליסטי למופשט, בין מבט מרחוק לתקריב – ולאו דווקא בדבר-מה שנמצא בעולם שמחוץ לציור. ואולי מצב הביניים המובהק ביותר: ציור שהוא בה בעת שלם וחלקיו. מדוקדק ומפורט, ועם זאת מפורק ומתאייד.

נקודת המוצא של הציור היא גן. הסיפור ידוע, והוא חוזר ומופיע בכל טקסט שנכתב על פארידה לאורך השנים – ובכל זאת, יש טעם לחזור ולספר אותו, ולו רק כדי להדהד את החזרתיות שבלב יצירתה: בסוף שנות השמונים היא נתקלה בגיליון של מגזין האמנות "פלאש ארט" במודעה של גלריית פאול מֶנְץ בעיר קֶלן, שהודיעה על פגרת קיץ. במודעה הופיע צילום של גן קסום, נעול. כלומר, דימוי יד שנייה הוא המקור לנביעה האינסופית של גָנים שמופיעים על כל גיליונות הנייר הייחודיים שעליהם היא מציירת. לגָן המסוים מ"פלאש ארט" נוספו זיכרונות של הגן בבית משפחתה בטהרן, ועם השנים התעבו סביבו, כמו אדוות גלים, עוד ועוד איפיונים של גן ככמוסה של טבע שמגלגלת מחזוריות חיים שלמה, מצמיחה עד אנטרופיה. אותו גן, אותה נקודת מוצא, אבל כל ציור מצויר כבראשונה. רענן, כאילו זהו המפגש הראשון של פארידה איתו.

פארידה שייכת בבירור למשפחת הציירים שדבקים במקור אחד כדי לברוא ממנו עולמות חדשים. במשפחה הזאת אפשר למצוא את מונה, עם ציורי חבצלות המים האינסופיים בז'יברני, את סזאן בגלל החזרה אל אותו הר סנט ויקטואר ואל אותה קערת טבע דומם, ואת מורנדי, למשל, בגלל ההתמקדות בטבע דומם עם בקבוקים. למרות השינויים העקרוניים ביניהם, משותף לציירים אלה שהם חוזרים לדימוי ארכימדי מסוים, בדומה לפארידה – שהחיפוש שלהם הוא קודם כל בתוך שפת הציור ולא מחוצה לו. חבצלות מים, הר או גן הם תירוץ להתחיל איתם כל יום מחדש את החפירה הסיזיפית בליבת הציור. לא נדרשים גירויים חיצוניים אחרים. הר, קערת תפוחים, בקבוק או גן יכולים באותה מידה להיות נשא של שאלות קיומיות, על ציור ועל החיים: מאיפה הכל מתחיל, לאן הכל הולך.

אבל אם לחזור לפרחים של פארידה, שמקורם בגן, ייתכן שבן השיח העכשווי המתבקש הוא דיוויד הוקני, אשר מסתער בשנים האחרונות בתנופה, בשמחה ובחדוות יצירה שנדיר למצוא כמוהן היום, על ציורי נופים ופרחים. ממרום גילו ומעמדו נדמה כאילו הוא מניח מאחוריו כל התחשבות בראוי ובנחשב, ומתמסר להנאה הראשונית, החושנית, של מעשה הציור. הטמפרמנט הציורי של פארידה שונה: היא אינה מסתערת על ציור הגן אלא להיפך, בונה אותו באיטיות וביסודיות, בשיא הריכוז. חדוות היצירה שלה ממוסגרת בתוך גריד פנימי שמארגן את היצירה השלמה לחלוקות פנימיות. הגריד מחולק בדרך כלל לשישיית ניירות, לעיתים לרביעיות או לזוגות, וגם כשהציור גולש באחד הניירות למופשט הבעתי, זירת ההתפרצות תחומה במשבצת. בעוד ציורי הנוף והפרחים של דיוויד הוקני מוחצנים, פרועים ושופעים, הציור של פארידה מרסן בתוך משבצת – כמו בין מרכאות – גם את הפָּרוּם ביותר. מה שמשותף לשניהם, להוקני שנע בין אנגליה, קליפורניה, נורמנדי ויורקשייר, ולפארידה, שנעה בין טהרן לירושלים – היא היישרַת מבט אל היופי, ואל פרחים כמוליכי היופי בה"א הידיעה.

עד כמה התנועה בין טהרן לירושלים חיונית לקריאת היצירה של פארידה היא סוגיה בפני עצמה. בעולם האמנות של העשורים האחרונים, הזהות הביוגרפית של אמן היא לא אחת כרטיס הביקור שהולך לפניו, סולל את דרכו ואף מוביל את הפרשנות ביחס ליצירתו. את שורת הביוגרפיה של פארידה אפשר להניח כאן, אם כך, על תקן מראה, סמן, עדשה אפשרית נוספת להתבוננות, ואולי כאקורד ליווי: נולדה בטהרן, למדה אמנות בטהרן, בלונדון ובגרמניה, והגיעה לישראל עם בעלה ובתם ב-1971. מאז הם חיים בירושלים.

בקורות חייו של אמן עכשווי שורה כזאת נקראת כסיפור שלם של תנועה, מסע, עקירה, נטיעה מחדש, כולם מושגים שהפרשנות תבקש לקשור לאמנות עצמה, ובמקרה של פארידה – לבחירה שלה להתמקד בגן. גן כאתר של אדמה, שורשים, נביטה, צמיחה וקמילה, עם עצים ופרחים שאינם ספציפיים ואינם בהכרח סמליים. הגן שלה, מקץ כל השנים, הוא כל-גן. יש בו דקלים וברושים, ופרחים מסוגים שונים, לאו דווקא מזוהים. לרגעים הוא נראה כמו גן טרופי, אבל למעשה זהו גן מומצא, מעין אידיאה של גן. זהו גן שנולד מתוך ציור, ולא גן שהיא רואה מול עיניה.

פארידה חוזרת אליו שוב ושוב, אבל בשום אופן אינה מציירת את אותו הדבר. היא מציירת אותו בסגנונות שונים, שנושאים איתם מקורות תרבותיים שונים; וככל שהיא שבה ומציירת אותו, הגן מתקיים כדימוי ציורי, כגעגוע או כאידיאה, כמטפורה לכל מה ש"גן" נושא איתו. לעיתים הוא פורח ומלבלב, לעיתים מצוייר בפרטנות או מאבד פוקוס, נעלם לתוך כתמי צבע מופשטים או זולג לדגמים פרחוניים מסודרים, וכל המצבים הסותרים האלה מופיעים במקביל, בתוך עבודה אחת הממסגרת אותם יחד. הגן של פארידה מכיר בחוסר האפשרות לשלוט בטבע, וגם בחוסר האפשרות להתמסר לסוג ציור אחד.

כל נייר הוא משבצת שהיא פרק בתולדות הציור: אימפרסיוניזם, פואנטיליזם, מופשט, מופשט הבעתי, אורנמנט, דגם. לכאורה מסע בתולדות האמנות, אבל למעשה מסע לאורך מקורות ההשפעה וההשראה של פארידה, שנעים בין ציור מערבי למזרחי, בין ויליאם מוריס לג'קסון פולוק, בין אורנמנט איסלאמי לדגם קישוטי עיצובי, בין פיגורטיבי, מופשט ומושגי.

בהתאם לסגנון הציור משתנה גם קצב העבודה. כך, למשל, במשבצת המצוירת כדגם (pattern) היא מתחילה עם נקודות שנפרסות על הנייר כמו שרטוט אדריכלי ונועדו לסמן את מיקום הפרחים. אחר כך יגיע תורם של העלים, ורק בסוף, אחרי שהגן כבר מצויר, פארידה שוקעת בציור העמלני והמדוקדק של הרקע, סביב הצמחייה. על פניו, נשמע הגיוני יותר לצייר קודם את הרקע ועליו להוסיף את הפרטים. אבל יעילות או קיצורי דרך אינם שיקולים בשגרת העבודה של פארידה. הדרך לפרפקציוניזם רצופה שיקולים סותרי יעילות (כמו, למשל, הצבעוניות המסוימת, השקופה והזוהרת, שתתקבל עם הנחת צבע על נייר חשוף ולא על נייר צבוע). תהליך היצירה הממושך מבקש גם השתהות מול היצירה המוגמרת. ואכן, העין עוברת מנייר אחד למשנהו, ממשבצת אחת לשנייה. אין סדר התבוננות מומלץ או רצוי. כל משבצת מציעה זווית התבוננות אחרת על הגן, סגנון ציור אחר, מזג ציורי אחר. כל משבצת היא עולם ומלואו – עולם ציורי ומלואו, ציור בפני עצמו. כשעושים זום אאוט מהמשבצת, מתברר שהעולם ומלואו אינו אלא חלק משלם גדול יותר, שהוא בה בעת מלא ומפורק. כך שהתבוננות בציור של פארידה מעמידה אותנו בתנועה מתמדת של התקרבות והתרחקות, ובעוד העין נעה לפנים ולאחור, הצפייה מתגלמת כמצב קיומי של היות בפנים והיות בחוץ.

זירת הפעולה של פארידה, כפי שהיא נפרסת, מתחלקת ומתפרקת לגריד, מאופיינת באנרגיה דרוכה, עצורה, אחוזה – מה שמחזיר אותנו לשמות התואר שאיתם ניסינו להגדיר את הציור: יפה, מעודן, מהורהר, מושגי, מושהה. המופנמות והמינוריות, החזרתיות שמתפרקת, האנרגיה העצורה ואולי גם עצם ההיצמדות לפרחים, מגדירות עמדה ציורית מגובשת, כמעט לעומתית, מול עולם אמנות שרוב הזמן מקדש ערכים אחרים, הפוכים.

צילומי הצבה מתוך התערוכה "מעבר לגן: פארידה גולבהר", אוצר: אריה ברקוביץ, מאי-יולי 2026, צילום: אלה אורגד