תערוכות

סיפרה לי צרויה, בתי, כי בעת שיצאה נשמתו של בנה אביתר נבקעה תקרת החדר וירדו זוג ידיים מלמעלה לקחת אותו, והוא רק הסתכל בה, כאילו ביקש את אישורה, ונעלם.

ליוויתי רבות את נכדי אביתר במצלמתי בחייו הקצרים, ורק טבעי היה לי להמשיך ולצלם בבית הקברות שבו מצא את מנוחתו, כאילו בכך אני שומר ומשמר את המשכיותו, אם לא פה אז במקום אחר.

מאז אני בא למקום בקביעות , מנסה לקלוט, להבין באמצעות האור והצל את מה שעובר עלינו באירועים מעין אלה.

יש לי מצלמה ואִתה אני נע בין עונות השנה, בינות לאבנים, לעצים , לשיחים, לאור ולצל, מנסה לתפוס את אותו שבריר שנייה המחולל משהו בתוכי. כך עוברות שבע שנים.

אני קולט את השילוב בין צורת האבנים לבין תנוחתן, שיש בו אימה, צער ותקווה; את האפלולית בין השיחים; את המסתורין לעת ערב, כשידיים נעלמות מדליקות לפתע עיניים מאירות המקיפות אותך מכל עבר; את משמעותו ואת פשרו של הכיתוב על האבנים, חלקו ברור, חלקו סתום וחלקו מחוק.

תודתי לרונית, שגיבשה וזיקקה את העבודה עד לתוצר הסופי.