תערוכות

התצלומים של רינת שיינה דוידוביץ נעשו בחשיפה חלקית עם דגש על החוסר.  בתחילה, צילמה האמנית אובייקטים המדמים מאובנים שיצרה ביציקות בטון, חול, אבן וחומרי בנייה אחרים. לאחר מכן, עברה לצלם דימויים של מאובנים אנושיים בעזרת מסכות שיצרה במו ידיה מיציקות לתבניות של ראשים יצוקים בבטון וחומרים אחרים.

בתערוכות יחיד שהציגה בפריז, תל אביב וחיפה, שיקעה האמנית ראשים יצוקים בבטון המדמים מאובנים, בתוך מאסות שעווה שנוצרו בעבודה סיזיפית של טפטוף חלב נרות. בכך יצקה יסוד של נצחיות אל עולם אורגני מקובע אך מתכלה, הממוקם בתחום הביניים שבין הקיים ללא קיים. בתערוכה הנוכחית, מוצגים ראשי הבטון עצמם גלויים לעין, אובייקטים יציבים המועדים לשרוד תהליכים של בליה, לצד עבודות דו מימדיות שמקורן במסכות מחומרים מתכלים שיצרה האמנית.

שדה האמנות שבו פועלת דוידביץ הינו בתחום הביניים שבין אדריכלות לאמנות הפלסטית. האמנית, הבאה מתחום האדריכלות, עוסקת ביצירתה ביחסים בין תהליכי ייצור ע"י מניפולציות במדיומים ובחומרים שונים ומגוונים. במרבית תחומי היצירה שלה מתקיים המימד הפיגורטיבי. דימויים של פנים וחלקי גוף מתגבשים מתוך הכלאה וניסיונות בחומר. החומר המצולם מיצג את המטאפיזי, הרגשי או הרוחני ואילו התבנית והשלד מיצגים את הגשמי המוגבל, והקבוע. האמנית רואה בעבודות היבריד שאינו מאפשר הפרדה בין יסודות אלה.