תערוכות

תצלומיו של ארנון תוסייה-כהן, מהשנים 2009-2012, מבטאים דיבור ביוגרפי עקיף, לזיכרונות ילדותו על ציר משולש ירושלמי 'קרית משה – קרית יובל – יפה נוף'. בסדרת תצלומים זו, חווית הרגש מועברת בשליטה, בחשיבה קומפוזיציונית מוקפדת, כמו גם בפעולה פיסית חזרתית ללכידת הפריים המדויק.

הצלם משוטט בין מבני חייו ונופיו, ומבקש ללכוד חוויה שהתקיימה במקום המאכלס זיכרון מקומט בלתי ניתן לאחיזה ממשית, שעם הזמן החליד, הצהיב, הזקין והתרוקן מאנשיו. ארנון נוגע בשני קטבי הזמן – בעבר ובהווה באמצעות החדרת פריט / אובייקט המשויך לאירוע או חוויה שהתרחשה במקום כמסמל ומשחזר את שהיה.

באחד התצלומים מופיע מבנה שרוף ומפויח (אשר שימש כמסעדה בה חגג ארנון הצעיר ימי הולדת עם בני משפחתו). ברחבת המבנה מרחפים להם בלונים צבעוניים כישויות המאירות את אפלת המקום. בתצלום אחר 'אנדרטת תחנת דלק' נטושה אליה 'חודרת' מפת דרכים בתנועתה הזורמת הלאה ומעלה כנגד כוח כבידת הזמן. ובפריים נוסף, מעל צמרות הברושים מרחפת לה פקעת חוט צמר אדום, המתמזגת במרחב העננים, גם היא כמו מביטה אל זכרון שעמד מלכת, אלא שתנועתה ה'רוחנית' משייטת כמחברת בין הזמנים. מעופה המתמשך מעבר לשדה ראייתנו, ומעבר להבנת והכלת מילול ותחושות הזיכרון, מה שהיה ומה שאינו, אלה הבאים ואלה ההולכים.

נוכחותו הפיזית של הברוש כחלק מתבנית נוף ירושלמי מופיעה גם בתצלום 'בית הקברות הצבאי, הר הרצל'. הברוש המסמל את ייצוג המוות מופיע תדיר ביצירות אמנות, דוגמת: עדי נס, גלעד אופיר, משה גרשוני ואחרים. אלא שאצל ארנון הוא מופיע בתוך ייצוג זיכרון המוות הקולקטיבי – הלאומי, מבקש לציין את ייצוג זיכרונו הפרטי שלו כשהוא שותל לתוך פריים השכול והאובדן, תפזורת קונפטי מוזהב כגחליליות אור, והרי אלו זיקוקי יום העצמאות שהאירו את רקיע השמיים, שם מעבר לברושים של ילדותו.

הפריט הזניח המושתל במרחב הפריים הצילומי של המקום הינו כקוד וכחותם אישי. בבחינת האדם הרוצה לומר "הייתי שם". בתולדות האמנות הצייר יאן ואן אייק בציורו "נישואי הזוג ארנולפיני", הנציח את עצמו כאשר רשם בציורו: "אני ואן אייק, הייתי נוכח כאן בשנת 1434". ארנון עושה זאת כאותו אמן, וכאותו נער מתבגר המבקש להשאיר את חותמו, בחריטת לב בגזע עץ.

נורית טל-טנא – אוצרת