תערוכות

כל הילדות שמציירת מירה חרמוני-לוין אחת הן. לבושות תמיד בשמלה לבנה המדגישה  כתף אחת, כתף ימין, המתנשאת מעל לחברתה. שערן הקצר נוטה לגוונים בהירים, ולפעמים אחוז בסיכה.
הוא ממסגר פנים ספק סכמטיות ספק קפואות בהבעתן העצובה ומכסה על האוזניים, שאולי אינן שם בכלל. גם כפות הידיים והרגליים מוסתרות או חסרות, לא פעילות או לא נועדו לפעילות.
אין בילדות רוח חיים. עמידתן פונה לחזית, והן ייצוגיות, מגונדרות ויפות. השמלות הלבנות שהן לובשות הן חלק מגופן הרזה ומדגישות את העדר החיים שבהן. כולן מירה.
מירה אחת נספתה "שם" בשואה, ומירה האחרת נולדה כאן עם קום המדינה. לשתיהן אב אחד ושתי אימהות. הן בולטות על רקע ציורי הדומם הכהים.
צבע שמלתן תואם את צבע המפה המכסה את השולחן העגול בציור הסמוך. שתי הילדות הן יצירות דמיונה של מירה הציירת, האוטודידקטית, שיצרה את אחותה הבכורה בצלמה ובדמותה.
בספרה מירה הכי הכי, שראה אור בשנת 2017, הביאה מירה החיה לאחותה הבוגרת סיפורים המתעדים את ההיסטוריה המשפחתית ואת האירועים שקרו לאחר מותה.
ואמנם הילדות נשארות חסרות חיים אך הגעגועים והאהבה לאחות מקרבים אותן לחיים. בדמיונה מחברת האמנית את אחותה איתה ונותנת לה, לדבריה, דרור להשתולל בריקודים בלילה.

קבוצת הציורים האחרת, הדוממים והרחוב, חסרה את הדמויות האנושיות שהייתה אמורה לשמש להן רקע. הפַלֶטה של גוני החום מוארת על ידי מקור אור לבן, כלי לבן, מפה לבנה, בניין לבן, ומדגישה ביתר שאת את העדר החיוּת שבילדות.

מאירה פרי-להמן

עריכה: חוה רימון