תערוכות

מיצב פיסולי מונומנטלי של דיוקנאות המקיימים אינטראקציה פנימית בין הפיגורטיבי והמופשט העשויים ממגוון רחב מאוד של חומרים, ביניהם ברונזה, פורצלן, חרסינה וחימר.

שם התערוכה של אריאלה גוטנברג יריב, "אין אדם שבא מכלום", מזכיר לנו שכל אדם מכיל בתוכו שכבות שונות של זהות, הכוללות גם זיכרון גנטי, גם מסורות ותרבויות, וגם סיפור אישי. החיבור בין כל הרמות הללו הוא שמגדיר את נקודות החיבור בין אדם לאדם, ואת ההבדלים בין פרטים ובין תרבויות.

חלק מהדיוקנאות בתערוכה נוצרו בתהליך של פיסול מהתבוננות, וחלקם הם פרי הדמיון. דמיון זה מקורו בפעולה של "היזכרות" במובנה הסוקראטי. על פי התפיסה הסוקראטית, הידע האנושי כולו מולד ומצוי בקרב כל אדם מרגע לידתו, אך נתון במעין מצב של שכחה. תהליך הלמידה המתרחש במהלך החיים יוצר ידע שלכאורה הוא חדש, אך למעשה כבר טבוע בנפש, והעלאתו לתחום הידיעה איננה אלא פעולה של "היזכרות".

לצד הדיוקנאות המופשטים מכילה התערוכה גם דיוקנאות ריאליסטיים, שמוצאם בהתבוננות חופשית וספונטנית באנשים שהאמנית פגשה במהלך חייה. עם חלקם היכרותה רבת שנים ועמוקה –וביניהם אפשר למצוא בני משפחה, חברים ומורים. עם אחרים היא חלקה רק מפגש אקראי, אך משהו בהם, כמו הדרך שבה צחקו או רקדו, או משהו בניצוץ שבעיניהם או בארשת פניהם, או מעשה מודע אל לא מודע שעשו, עורר בה את הדחף לבקש מהם להיות לחלק מאותה תמונה קבוצתית. מדובר אפוא בקבוצה הטרוגנית מאוד של בני אדם.

העבודות בתערוכה חוקרות את המתח בין היחיד שהוא ייחודי, שאין עוד כמוהו, ובין האנושיות הכללית המצויה בכול. כלומר, לצד השאיפה לעצב טיפוס ייחודי-אינדיבידואלי, היא מייצגת גם ארכיטיפ קולקטיבי. כך, בחירתה לפסל, לצד הדיוקנאות המופשטים גם דיוקנאות פיגורטיביים, מקורה בשאיפה להתעמק בשאלה כיצד ניתן לשקף את ייחודו של אדם ולהציג את פנימיותו. עבודה זו מתעמקת בסוגיות כמו שאלת הקשר בין ראש ודיוקן, ובשאלה אם הדיוקן מייצג דבר מה מעבר לנגלה לעין. בעמידתה מול המודל מתחבטת האמנית בשאלה לאיזה היבטים, מעבר לאנטומיה הברורה של מושאה, תיתן ביטוי ביצירתה. התשובות שאליהן היא מגיעה מחדדות את כושרה לייצג את הקונקרטי והקולקטיבי בעת ובעונה אחת.

המיצב המונומנטלי של אריאלה גוטנברג יריב "אין אדן שבא מכלום", מציג אוסף של דיוקנאות בדרגות שונות של הפשטה צורנית. צירופם נוגע במתחים השונים המתקיימים בין היחיד והקולקטיב, בין שונות ואחדות, בין החד פעמיות של כל אדם והמשותף לכולנו.

צילום: מיכל רביבו