תערוכות

אין מציל, סיפור שקיים בי ואינו מפורש, הוא מתקיים במרחב הלא מודע.

הידיעה קיימת בגוף. תחושת דריכות גבוהה, בהלה. הגוף מכיר ומגיב.

הלכתי לים. ניסיתי לצלם את ה"אין מציל" .לרוב אני מצלמת עם הגב לים, התהליך ארוך ומתמשך.
הים שלי הוא אחר, הוא מעבדה ומרחב להתבוננות. עבורי הוא מראה פנימית.
כילדה נסענו לחופשות משפחתיות מירושלים לחוף נתניה. אני זוכרת את השלט "אין מציל".
מהחשיפה המופרזת לשמש, מוטי, אחי הצעיר חלה במלנומה וניפטר בגיל עשרים וארבע.
הייתי ילדה הורית.
המוות מתקיים בתחושת ה"אין מציל" ואני בחרתי להתקרב אליו.
"כאשר אנו מבקשים לדבר על המצב האנושי עלינו להפסיק לחשוב בגדול בתזות קטגוריות במושגים כוללים ולהתחיל לחשוב בקטן, על הפרגמנטים ,על שרידים ,על שאריות ,על עקבות. אם המצב הנפשי הוא זירה של הרס הרי שכמו באזור של אסון יש ללקט את השברים הרסיסים". (וולטר בנימין).
אני מחפשת בצילום את "הלא-מודע האופטי" (וולטר בנימין). המצלמה פותחת בפני, ים וטבע שונה מזה המוכר לנו. הדימויים חושפים,
לא-מודע חזותי כשם שהפסיכואנליזה חושפת את הלא מודע של הנפש.

להתבונן ולהכיר רסיסי זיכרונות. זה מקום אינטימי וגם זר לי.
כל אחד מהתצלומים בסדרה הוא סוג של דיוקן אישי.