תערוכות

גוף העבודות עליו עובדת אילנה מרקס, בשלוש השנים האחרונות, יוצג בתערוכת יחיד ראשונה שלה בבית האמנים בתל אביב, ויתפרס על פני שני חללים נפרדים.

באסמבלז'ים דו-ממדיים ופיסוליים, העבודות העשויות על גבי מצעי מזונית ישנים, יריעות פח ומתכת חלודים וצרובים, רשתות מתכת, מוטות עץ ישנים ורישום, מתייחסות  לתמות של מלחמה, מוות, פוליטיקה, אמונה ומגדר. רוב החומרים הנאספים בצדי דרכים, ובאתרי בנייה, במהלך שיטוטיה, אינם עוברים טרנספורמציה, הם נותרים טעונים, בחומריות, בצבע ובכרוניקה שלהם.

דרך היצירה של מרקס נובעת מתהליכים אינטואיטיביים וספונטניים לצד מחשבה ותכנון.  תחביר קרעי חומרים נאסף לכדי עבודות פנוראמיות מרובדות בטכניקות שונות המחברות את המצעים השונים שכל אחד מהם – שלובות בו תמות אלה זו בזו.

בלא מעט מהעבודות גדולות הממדים, נוכחות שתי קורות עץ גדולות התוחמות התרחשות ביניהן ומסמנות את המצע על חלקיו השונים. בתהליך של איסוף חומרים וחיבורם מחדש, רישום, צריבה של מתכות – יוצרת מרקס נרטיב סיפורי ואידיאי, הנהיר לה היטב לפרטי פרטים, היא מנסה להדהד בכל עבודה את המציאות החברתית, הפוליטית והמגדרית, כפי שהיא חווה אותה. חלק מהעבודות מזכירות מנחי כנפיים, ותעופה. אחת מאלה נקראת "דה וינצ'י על רמאללה" (2017) ובה מצע הפח החלוד מדמה חלקות אדמה צרובות כשעליהן קו לבן וקטוע המסמל מוטת כנפיים של רישום כלי תעופה של ליאונרד דה וינצ'י – בעבודה זו קונטור הכנפיים המרחפות בעפרון ניטמע בחלקות האדמה שברקע. מה שמרחף מעלה ומה שמתרחש על האדמה, שלובים זה בזה, בלתי ניתנים להפרדה. מעין סמל למצב הקיומי הסבוך בו אנו חיים, לצד שאיפה אוטופית והומאנית להגיע לפתרון, למצוא איזון.

בעבודות אחרות, משלבת מרקס משפטים קצרים ואניגמאטיים. באחת מהן, הנראית ספק כדימוי צליבה או אדם מכונף, נוכח-נחבא המשפט "בוחן פתע". באחרת, עבודה רבועה גדולה, האחוזה בין שני מוטות עץ דקים על מצע מזונית ישן ומחורר שסימני חיים קודמים, רטיבות ועובש, השאירו בה עקבותיהם – קונטור עיגול לבן ומעליו המשפט "אל תזוזי".

על אף חומרי הגלם התעשייתיים שרבים מהן מגיעים מליקוט באתרי בנייה, נשמר ביצירות של מרקס מראה מהוקצע ומהודק בין שתי קורות – בין שני חללים – העבודות כמו נושאות עדות אילמת של ממד הזמן והזמניות שלנו.