תערוכות

העשייה האמנותית של תרצה אולמן  מתחברת לבלתי ניתן להיאמר, מדיטציה שהזמן הופך לאין סוף.

לאחר 40 שנה בפריז חזרה לישראל לפני 13 שנה, מחפשת תרצה את הזהות האזרחית האישית שלה.

כותבת, מציירת טקסטים בעברית, מנסה לפענח דימוי שמופיע במצב חלימה, מדיטציה  אל הלא מודע. הטקסט כתוב  בדיו שחור על רקע לבן. כתיבה בשורות תמיד קדימה בקצב קבוע, ללא חיפזון מתקדמת אל הבלתי ידוע. לפעמים בעיניים עצומות, רצף  אסוציאציות חופשיות או טקסט של תפילה, שמע ישראל או שיר השירים.  הטלית שעליו כתבה את הזוהר על בריאת העולם משמשת כמצע  בד  ועצם הכתיבה עליו , נותנת לו חיים חדשים החומר נהיה רוח מקדושה לקדושה. דרך הכתיבה תרצה מתחברת אל עצמה אל מה שנישכח משהו בלתי אפשרי ושאינו מפסיק להיכתב. לפי לאקאן, המקום שמניע את התשוקה אל התקווה.

כותבת על בד גזה כמשהו שברירי שדרכו אפשר לגלות את עקבות הלא מודע בין עבר הווה ועתיד הזמן שמוביל אל הסוף, כמו רומן אופלקה שמנסה לתפוס את הזמן, תוכנית חיים של ממציא שעבורו החיים והיצירה חד הם.

טובלת המכחול הדק ביותר בצבע, עד שהצבע נעלם ושוב חוזרת וטובלת בצבע וכך נוצרת  תנועה מונוטונית של חזרתיות גלית דינמית אל הסוף. הרווחים בין אות לאות הם האור שמאיר את המילה שמנגיש את המציאות. טעויות בכתיבה הם תוצאה של מצב פסיכולוגי ואי אפשר לחזור אחורנית, החיים נעים קדימה.

תרצה כותבת את התשוקה.

הטקסט הופך לטקסטורה, אריגה של מילים.

שיר השירים בתנועה, קדימה, עד אין סוף.