תערוכות

אמי היקרה-ענבר חוצן

אוצר: ורה פלפול
02.05.2019 20:00 - 25.05.2019 14:00

בתיאורים הציוריים של ענבר חוצן קיימת מעל ומתחת לפני השטח התרחשות שאיננה רק ציורית, כי אם גם רגשית והיסטורית. ציוריה של חוצן מתבססים על תצלומים משפחתיים של משפחתה, משפחת ג'וזף חוצן, שחיה בברלין בתקופת טרום מלחמת העולם השנייה. את התצלומים מצאה חוצן בספר 'חדשות מחוצן' (Nachricht von Chotzen) של חוקרת ההיסטוריה הגרמנית ברברה שיב (Schieb), שמתחקה אחר קורותיה של משפחתה של חוצן, שנספתה רובה בשואה: למשפחת ג'וזף חוצן היו ארבעה בנים,; האב, בן לחזן יהודי, והאם (Mutti) אלזה, שהייתה ממוצא נוצרי והתגיירה לצורך נישואיה ושמרה בבית על אורח חיים משולב יהודי ונוצרי. שלושת הבנים עם נשותיהן גורשו ונרצחו, האב מת כתוצאה מעבודות פרך בברלין, ואילו האם אלזה והבן הבכור אפי (Eppi) לא גורשו ושרדו.
ההתרחשות המתוארת בתערוכה "Liebe Mutti!" ("אמי היקרה!") מצליבה בין היסטוריה פרטית, של משפחה מסוימת, לבין היסטוריה שהיא ציבורית, או, ליתר דיוק בין היסטוריה, שהיא תמיד כבר ציבורית, לבין זיכרון שהוא פרטי. הציורים מתארים עבר, המתקיים על גבי המצע הציורי, בהווה. הציורים, הדפסי העץ והעבודות במדיה דיגיטאלית המוצגים בתערוכה, הם עבודות נרטיביות, המתארות סצינות מחיי משפחה אחת, אם אחת, בניה, כלותיה – בסצנות ביתיות וסצנות פסטוראליות בטבע. במחוות תיאור חייה של משפחת ג'וזף חוצן, ישנו ניסיון להחיות ולהתקרב אל העבר התמידי ובתוכו אל חייהם של מי שניספו בהשמדת העם המתוכננת-היטב של הנאצים.
במובן זה, הזיכרון של חוצן הוא כמובן מושהה, מתווך, שניוני. זהו, כהגדרתה של חוקרת הספרות, מריאן הירש (Hirsch), פוסט-זיכרון (post-memory) של השואה המתווך על ידי דור ההמשך של הניצולים. הציור הנרטיבי באופיו נבנה מרסיסי סיפורים וזיכרונות משפחתיים, שהתכנסו לצילומים רבי ערך אישי; הם מתוארכים ובכך מתייחסים לרצף זמן היסטורי, אלא שהדימוי שנוצר מלווה בקינה, והוא כרוך בתהליך ההדרגתי של התוודעות האמנית אל גיבורי ציוריה, תהליך שכלל מחקר, קריאה תיעוד של רסיסי חייהם של אלו שנספו והרבה מהם לא נותר. לפיכך, העבר נמסך באינטרפרטציה שלו בהווה, ותהליך היצירה אינו רק כרונולוגי, אלא מנסה להחליף ולשבש אותה.
סדרת עבודות אחת מוצגת בפורמט מקורי של גלויות. אלו היוו מסמך היסטורי ששימש למחקר וכתיבת הספר על אודות תולדות המשפחה, והן מלמדות על החלק התעמולתי בתכנית הכוללת של הנאצים. מרגע הגירוש אפי, הבן הבכור, ואמו אלזה ניסו בכל דרך לעזור לבני משפחתם שנכלאו, תוך סיכון עצמי רב, בעזרת חבילות מזון ומכתבים אינספור. בני המשפחה לרבות הורי הכלות, שנכלאו בטרזינשטט, שלחו גם הם גלויות רבות לבית המשפחה בברלין; (רוב הגלויות נפתחות ב- "Liebe Mutti!") חלק אמנם כתובות בטקסט מודפס מראש ובנוסח קבוע של תודה על חבילות שהגיעו, אולם בני המשפחה ניצלו היטב זמן מסוים שבו התאפשר לכתוב טקסט חופשי, גם אם מצונזר, ובו טמנו רמזים על מצבם האמיתי לפי סימנים שסיכמו ביניהם. על גבי סריקות של גלויות אלו, מנסה חוצן לתאר רגעים אינטימיים ורגעי חיים יומיומיים שדמיינה או שמתייחסים לטקסטים הכתובים שתורגמו עבורה:
"יקרים אהובים אהובים! אתמול היה יום ההולדת שלי, הייתם שמחים לראות כמה יפה האהובים שלי ובמיוחד אשתי ארגנו את היום. רות גזרה את הברכה של אמא מתוך החבילה וביחד עם התמונות שלכם והרבה מתנות הניחה על השולחן. בובי וליסה באו גם וחגגנו עם עוגת יום הולדת שרות אפתה. (מתוך: גלויה מאת אולי [Ulli] אל אמו מהתאריך 3. VIII. 1944)
הגלויות נמצאות בארכיון "בית ועידת ואנזה" בברלין, וענבר חוצן השתתפה בפרויקט שימור וכך זכתה לגעת בהן ממש ואף ברשותו של הארכיון לעשות בהן שימוש ביצירה שלה.
היות וענבר לא דוברת גרמנית, יכולה הייתה להפנות את תשומת ליבה לאלמנטים ויזואליים, כמו כתב היד של הכותבים השונים, על הניואנסים השונים בו שהציתו את דמיונה לגבי מה שחוו הכותבים באותו רגע. בעיניה זעק ההבדל שבין הכתב המוקפד והמלים החמות (באהבה, אלפי נשיקות, חיבוקים וכו') לבין המלים שלא נאמרות, קרי זעקת העזרה שלא נשמעת. הדימוי המצויר הפונה אל העבר ופורש אותו כמקבץ של דימויים, הוא הבלח, קרע בזמן הפוצע בעודו מבנה זיכרון, ומעלה על פני השטח את הכאב והזוועה, בזעקה דוממת. אל מול התרחשויות דוממות, הנפרשות בגבולות המצע הפסטוראלי, הרומנטי והירואי, הצופה נלפת בתחושת סערה. המטען התקופתי והמשפחתי שהן נושאות עולה וצף עם כל משיכת מכחול גדולה, דרמטית וספונטאנית של חוצן. כך, בציור "על גדות נהר ההבל", בסיטואציה הפסטורלית שבה נראים בובי וליסה "משתובבים" חוצן מפנה לציור של אדוארד מאנה "ארוחת הבוקר על הדשא", שביקש להתריס כנגד החברה הבורגנית, ובכך היא מתריסה גם היא, בניסיונה לצעוק להם "ברחו כל עוד אתם יכולים".
כל אחת מהדמויות מייצגת אחד מבני המשפחה שרובם ניספו. המאפיין את כולן הן ייצוגיי העיניים. אלו הן עיניים לא סתם מטושטשות, כי אם חלולות, כאלו שחייהן כלו, נמחקו, והן מקנות לבני המשפחה המצוירים מעין חזות של רוחות רפאים. הדמויות לא רואות אותנו ואנו הצופים איננו יכולים להישיר מבט אל תוך עיניהן – עיניהן תחות מלראות את הקץ המתקרב.
רבות מהסצנות המתוארות מרפררות לסצנות קנוניות, המוכרות לנו מציוריים דתיים מהתנ"ך ומן הברית החדשה. כך בציור המפנה לפייטה, אלזה האם, שהייתה כאמור ממוצא נוצרי, מערסלת את בנה הצעיר אריך, (שגורש ולבסוף נספה), אריך לבוש בחלוק רחצה זהוב, נראה עטוף ומוגן בזרועותיה. זאת, באותה תנוחה מפורסמת מהקאנון של ציורי הדת הנוצריים, שבהם מריה אוחזת בבנה הגווע ישו. בכולם מתעצב ועולה הקשר החם בין האם העושה כל שביכולתה ומעבר על מנת להציל את בניה, ולשווא.
בציור הגירוש מגן עדן עפ"י אבל פן: בספר, בו משובצים הרבה צילומים של בני המשפחה בתקופה שקדמה לפתרון הסופי, (חדשות מחוצן (Nachricht von Chotzen) ) תפסה את תשומת ליבה מיד תמונה שבה נראים בני הזוג בובי (אחד הבנים) וליסה שוחים באגם, הם מחייכים ומגלמים ממש אידיליה בחיק הטבע. הכיתוב בספר מסביר שאחת מהגזרות שגזרו הנאצים היתה לאסור על יהודים לשחות בברכות עירוניות ולכן הם הרבו לצאת מהעיר להתרחק ולהינפש. מהגזרות שהתחילו להשפיע על חייהם (החרמת החנות של האבא, הרחקה ממועדון הספורט, עבודות פרך).
בתערוכה מנסה חוצן דרך עבודותיה, ליצור קשר ולהכיר את בני משפחתה שניספו מתוך טקסטים קצרים ותצלומים שרובם מתקופת טרום המלחמה, שנותרו מהם, תוך ידיעה ברורה וכואבת כי זמנו של התצלום הוא המוות שבואו ידוע מראש."

האתר פותח על ידי Web Skipper - פיתוח אתרים | עיצוב אתר: אלה אורגד
This site is registered on wpml.org as a development site. Switch to a production site key to remove this banner.