תערוכות

יהודית שרייבר מצלמת את מנהרות הכרמל בעת כרייתם בשנים 2010-2009 ושוהה בהן בכל פעם לאורך זמן. ״היה לי משהו שלוותי ונינוח שם", היא אומרת, "לשהות בחללים העמוקים האלה, בעומק של עשרות מטרים מתחת לאדמה, היה כמו להתנתק מהעולם העליון, זה היה נעים ולא מלחיץ, זו גם הסיבה שהתחלתי לצלם את עצמי יושבת בתוך הגומחות החצובות בקיר, כמו בקבר״. עיסוקה במוות, כתהליך, כמפתן, כמסע וחציית גבולות הכרוכים בהישרדות והישארות, קשור לא במעט למותו של אחיה, אמנון רינגוולד ז״ל, שהיה אלחוטן ראשי בצוללת דקר שנעלמה במצולות הים ב-1968 ושרידיה התגלו רק ב-1999.

מושג האי-ודאות מלווה אותה מאז היעלמותה של הצוללת ועימה אחיה אמנון. הטראומה והתעלומה שליוו את היעלמותם לאורך שלושה עשורים הפכו לעובדת חיים, והן מוצאות את ביטוין בעבודותיה הן כרציפות והן כעמימוּת, שלדבריה מסמנות את חלוף הזמן. שרייבר מרבה לצלם את המנהרות הכמו-גרנדיוזית, לעתים קתדרליות, ואת מבוכי מעבדות האוניברסיטה התת-קרקעיות. חללים אלה, על האדריכלות האפילה והאווירה הלחה והתת-קרקעית שלהם, לא רק צדים את ליבה, אלא מאפשרים לה להרגיש משוחררת ממגבלות המציאות.

תמונותיה של יהודית שרייבר מעוררות רתיעה ובה בעת הן מושכות אותנו לעולמות ומרחבים מערתיים ומבוכיים, אל סביבה מטרידה ומעוררת חרדה, שמעלה שאלות על קיומו של האדם בגבולות החיים והמוות. העבודות מתקשרות בהיבטים שונים לימים מורכבים וקשים אלה שאנו חווים, תקופה של אי-וודאות גדולה עבור כולנו.