תערוכות

מי היא ג'ני? במבט ראשון נגדיר אותה במסגרות המובנות מאליהן, לכאורה: אישה, מכורה, חסרת כל, דרת רחוב. נתייחס לחיצוניותה המרתיעה – רזה להחריד. גופה מכופף, כואב. שיערה פרוע וסבוך, בגדיה ישנים, מחוררים. היא נראית מאיימת מעצם קיומה במצב בו איש לא היה רוצה להיות, מעצם תפיסתה כאדם שאין לו מה להפסיד. ג׳ני נראית כחיית רחוב – כי היא חיה ברחוב, כי הרחוב הוא חייה.
אולי גם בעיני עצמה היא כזאת. האם הפעילה על עצמה אלימות סימבולית, במובן הגדרתו של בורדייה? האם היא נראית כך רק כי היא מבטלת ומענישה את עצמה ובכך מתאפשר ייצוגה בעיני המתבוננים בה? כך או כך, בעולם החברתי ההיררכי, ברור גם לה וגם למתבוננים בה כי היא נמצאת בתחתיתו.
בסדרת הפורטרטים המוצגת לפנינו, רביב ליפשיץ-כרמל נותן לנו את זכות המבט השני. לנו, לא רק לג'ני. הוא האדם שהביט בה מאות פעמים וראה בה את הטוב, היפה, האנושי והראוי. שפגש אותה כמעט כל ערב בשדרות רוטשילד והזמין אותה לשבת איתו לקפה ומאפה. שביקש ממנה לצייר על גופו בחינה. שהכניס אותה לביתו. שחיפש אחריה ברחובות תל אביב כשלא הופיעה. שלפעמים מצא אותה שרועה על המדרכות. חבר שראה אותה ועיניו לא התירו לה להיות שקופה.
רביב מצלם את ג'ני באופן ריאליסטי. חלק מהצילומים קשים וחדים, לא מתיימרים לייפות את מציאות חייה. אך דרך עינו האוהבת והרגישה – ג'ני היא אדם. שותה קפה, עדינה ומתכרבלת, משועשעת, אולי צוחקת? לפתע גם יופיה נשקף ומתגלה. מתגלים אנושיות, יופי ומלאות.
השקפים, מתוכם מוקרנת דמותה של ג׳ני, מונחים על קופסאות אור. ג׳ני מוארת, צבעונית ועזה, על רקע גווני שחור לבן – כשהיא שותה, כשהיא חושבת, כשהיא רוכבת, כשהיא מביטה בתמונות בנות ובני משפחתה, כשהיא מוטלת על הרצפה, כשהיא משתטה, כשהיא שקועה בעולמה. ומאוחר יותר – כשהיא מאושפזת בבית חולים, כשהיא מחלימה, כשהיא נגמלת ומשתקמת. שחור וצבע, אור וחושך, טוב ורע, יופי וכאב.
המבט עליה תובעני, הוא אינו נוח ואינו קל. אך אלו הם חייה כפי שהיו באמת: על רקע השדרה היקרה בתל אביב, שותה קפה, מפטפטת עם חבר, שעה שהיא ישנה ברחובות שחורים, עניה וחולה, תלותית ומלאת כאב, נמחקת ונפגעת.