תערוכות

ביצירתה של אנסטסיה משתקפת תנועה – בין פנים לחוץ, בין היציאה אל נופי ירושלים לבין העבודה בסטודיו, בין אינטימיות לדרמה ובין עבר להווה. אוסף הדיוקנאות והנופים מתאר את מסעה האישי והאמנותי, מסע רגשי ופיזי מתל אביב לירושלים ובחזרה.

אנסטסיה מציירת דמויות נשיות. היא משתמשת במשחקי אור וצל המדגישים ויוצרים תחושה של עומק ונפח. היא שומרת על רכות האור הנופל על הפנים והגוף וכך היא יוצרת תחושה דרמטית. התנוחות השקטות מעצימות את האנושיות ומוסיפות אפקט של אינטימיות ורוגע.

כשאנסטסיה עוברת לירושלים היא מציירת נוף הרים הנעטפים באור זהוב ורך, היא מוסיפה אליהם דמות נוספת של חמור. דמותו של החמור נטועה בזיכרון ישן משנת 1967, כאשר בעלה הפסל איזי בן- יעקב ז"ל הבטיח לה חמור כדי שתוכל לנוע ברחובות העיר. החמור הופך למעין דמות סמלית המגשרת בין המסעות האישיים שלה לנוף המקומי.

אוסף הציורים והחיבור בין פנים לחוץ, בין הדיוקנאות בסטודיו לנופי ירושלים, יוצר רצף שבו אנסטסיה שוזרת את קולה הייחודי.

במסע שלה היא בוחרת ללכוד לא רק את הצורה, אלא גם את הרגש. היא בונה סיטואציות דרמטיות גם בציורי הנוף וגם בציורי הדיוקנאות בהן נראים חלקי גוף. הדרמה נוצרת מתוך המתח בין השלם לחסר בציורי הגוף ומתוך המתח בין השקט של הטבע לבין ההתערבות והנוכחות של האומנית בציור.

לעיתים היא בוחרת להיות נוכחת בציור כדמות נוספת כעדה שקטה ומתבוננת. הבחירה של אנסטסיה להיות בתוך מרחב הציור לא רק כיוצרת אלא גם כמשתתפת – כמי שמעידה על הרגעים שהיא מציירת. בדומה לציירים קלאסיים, היא יוצרת נוכחות מתבוננת המעניקה לעבודותיה ממד של מודעות עצמית. כך, היא מטשטשת את הגבול בין הצופה ליוצרת, ומעניקה לעבודותיה ממד נוסף של נוכחות אישית.

התערוכה היא הזמנה להתבונן לעומק – לראות את הגוף האנושי דרך האור הרך של הסטודיו, ולשוטט בנוף ההרים של ירושלים דרך עיניה של אומנית המחפשת אחר משמעות במסע מתמיד בין עבר להווה ובין ראליזם לפיוט.