תערוכות

עדנה שחורי נולדה בחווה חקלאית בדרום אפריקה. בילדותה בטבע נהגה כבר אז ליצור פסלים על גדותיו הבוציים של נחל שזרם בחלקת ביתם. השפעות אפריקניות אותנטיות בסביבה של ילידים מקומיים וחשיפה לטקסיהם ולהווי חייהם נשזרו עמוק בזיכרונותיה. כשהייתה בת עשר עלתה משפחתה לארץ והתגוררה בקריית טבעון, הממוקמת בלב חורש טבעי הטבול בצמחייה הררית ופריחות. מכאן שהחיבור לטבע, לעצים ולמשמעות ולסמליות של בית הפך למהותי עבורה ומהווה נושאים מרכזיים ביצירתה על פני כל שנות פעילותה האמנותית.

ביתי היא תערוכה אינטימית ומאוד אישית. חוויות שהותירו בה את עקבותיהן במשך השנים מעובדות דרך מסננת עדינה ליצירות המוצגות. מרבית המוצגים הם תולדה של חקירה פנימית של תת-המודע הפרטי של האמנית. כאלה הם שלושת הקקונים, הניצבים על יציקות כפות רגליה הנדמות מגששות בזהירות את דרכן. תחילת עיסוקה של עדנה שחורי בנושא "הקקון" הייתה בעבודת אדמה, שיצרה בפסטיבל אמנות בדרום קוריאה. היא נשכבה על האדמה, ביקשה שישרטטו סביבה את היקף גופה ולאחר מכן חפרה את השטח שהיה כלוא ברישום, כפי שניתן לראות בתצלום. בארץ בנתה על פי החפירה את הדמויות המהוות סוג של דיוקן עצמי, של מֵכָל מגונן המאפשר התפתחות לפני החשיפה לעולם.

בבריכה המוצבת בתערוכה, שמפלס המים בה עולה ויורד במחזוריות מדיטטיבית, הציבה עדנה בתים עשויים חומר המהווים מעין עיירת רפאים לבנה. העבודה מעוררת שאלות על נוכחות והעדר: בעבר התקיימו שם חיים; אך מה נותר? זיכרון? דמיון? האם תנועת המים המכסה והחושפת לסירוגין את המקום מרמזת על עימות עם החיים והמוות? האם ניתן להבין שיש המשכיות לדברים והם מוצאים לעצמם תצורה אחרת?

בנוסף להיותה אמנית עדנה שחורי מטפלת באמנות מזה שנים רבות. היא מתמקדת בתרפיה בארגז החול, העוסקת, בין היתר, במשמעותם של סמלים. כך ניתן אף לחוות את ציורי הבתים, העצים ו"האם הגדולה". לדבריה, האמנות הייתה ומהווה גם היום את הריפוי האישי שלה.