תערוכות

מה זה ציור? היכן הציור מתחיל להיות ציור? עם אילו שאלות הציור צריך להתמודד? מהו ציור טוב? ומה  גבולות השפה?

בתערוכתו "במחשבה שניה" רמי פורת מנסה להתמודד עם שאלות אלו ולתת להן מענה.

הציור של רמי נע  בין הפיגורטיבי לאבסטרקטי, והאבסטרקטי הינו הפשטה של אובייקט או נוף ולא מבוסס על פרי דמיונו. נושאי הציור, לרוב, הם הבנאליים ביותר. לעיתים נדמה שככול שהנושא יותר בנאלי ואזוטרי כך הוא יותר מעניין והופך להיות עוד יותר מעניין על הקנבס המצויר. רמי מתבונן בצילום שמושך את תשומת ליבו ואז הוא לוקח אותו בציור למחוזותיו האישיים.

כשאני מתבונן בציור של רמי, הוא נותן לי לעיתים תחושה של "ציור זרוק", שנעשה כלאחר יד, לא גמור, אבל במחשבה שניה ובהתבוננות מעמיקה יותר אני מבין שהנחות הצבע הראשוניות והמחוספסות, הן  הכח שהופך את הציור לאמיתי וטרי וכזה שאסור לגעת בו. עיבוד נוסף יגרום לאיבוד העוצמה והאוטנטיות של הציור, ורמי משכיל להבין שהציורים הללו גמורים. היכולת לתמצת בציור ולבטא את הדברים בפשטות אך לא בפשטנות, היא אחת האיכויות שבהן אני מבחין בציור של רמי.

כל האמור מתחבר גם אל דמותו של רמי, קיבוצניק בעברו, יליד קיבוץ משמר השרון, סנדלים, טריקו ומכנסים, פשוט, מחובר לאדמה ולהוויה הישראלית. יש גם משהו מטעה בדמות הזו היות שרמי הוא אינטלקטואל, איש ספר ומחנך, וכך גם היחס שלו לציור – נראה שהוא מתמודד עם שאלות פילוסופיות לגבי הציור ומה שהוא צריך להיות ולהציג.

בשלושה ציורים המוצגים בתערוכה רמי מצייר מקטע של גזע עץ, בשלוש צורות שונות: הוא מתחיל מאימפרסיוניזם ומסיים באבסטרקט. בציור של ספרים המסודרים על מדפים אנחנו פוגשים שוב  במשיכות מכחול חופשיות, אנכיות ואופקיות, פתוחות, שהצרוף שלהן יוצר ספריה עם ספרים. באותה עת זו יכולה להיות קומפוזיציה של קוים צבעוניים המרחפים בחלל הקנבס ואינם מגדירים דבר. גם בציורי הנוף  ניכרת דרך הביטוי החופשית – בציור של עץ או בית  תמיד מורגש החלק החסר לא פחות מהחלק הנוכח. בזוג ציורים אחר נראית דמותו של הצייר הניצב אל מול הקנבס, פעם במצב פרונטלי ופעם מאחור, לא ברור אם דמות הצייר היא רמי עצמו או רק ייצוג של מצב שמולו עומד כל צייר במהלך התהוות הציור. גם בציורים אלה ישנה הנחת צבע עבה ואמיצה שאינה מנסה להתחנף אל הצופה. הדיוקן הפרונטלי מהדהד משהו מצורת עבודתו של הצייר אורי רייזמן ז"ל, מקיבוץ כברי.

ציוריו של רמי מותירים את הצופה בסימן שאלה ובמחשבה שניה, וזה היופי שבהם.