תערוכות

מעטים הציירים, בפרט אלה שנכנסו לדפי ההיסטוריה של הציור, שלא התעסקו בנושא "הדיוקן העצמי" או שלא ציירו והתנסו בציור פורטרט עצמי. החל מלאונרדו דה וינצ'י, דרך אלברכט דירר, רמברנט, ואן גוך, ארנסט לודוויג קירכנר, אגון שילה, מאוריצי גוטליב, לוסיאן פרויד, אביגדור אריכא ועד רבים אחרים שקצרה היריעה כאן מלהזכירם.

למרות העיסוק הבלתי פוסק בנושא זה, נראה כי עולם הציור לא ידע ממנו שובע ועדיין, גם בימינו, ציור דיוקן עצמי הוא רלוונטי ועכשווי וימשיך להוות נושא מרכזי באמנות, גם בעתיד הנראה לעין.

ציור דיוקן עצמי הוא אחד הדברים הקשים ביותר ליישום בתחום הציור, אך באותה עת גם אחד המרתקים בו. בתהליך מעין זה נכנס המצייר לרבדים עמוקים ביותר של נפשו וקשה לו להפריד בין המבט ה"אובייקטיבי" בקליפה החיצונית של דמותו, לבין הלכי נפשו והתדמית העצמית הסובייקטיבית שלו. פעמים רבות אנחנו פוגשים אנשים המופתעים מהדיסוננס בין הדרך בה הסביבה תופשת אותם לבין התדמית העצמית שלהם.

ההתבוננות הממושכת במראה והעיסוק בעצמי, ברובד החיצוני והפנימי, הם  סוג של תהליך תראפויטי שמחזק את האינדווידואליזם וה'אני' של האדם, בנוסף למימד הציורי , זוהי דרך להתבונן ולקבל את העצמי הפנימי והחיצוני כאחד.

עצם ההתמקדות באמנות הוא סוג של עיסוק בזהות, באני החד פעמי ,באגו ובאלטר אגו . אמן, מעבר למיומנות אותה הוא רוכש, יגיע תמיד ל"אני", ל"גוף ראשון יחיד".

בתערוכה שלפניכם, מוצגים ציורי דיוקנאות עצמיים של למעלה משלושים משתתפים בפרוייקט זה. רובם  התבוננו בבבואתם המשתקפת מן המראה. במעט מהעבודות היתה התבוננות בצילום עכשווי או זה הלקוח מהעבר והיו גם כאלה שתרגמו את הלכי נפשם ועבדו מהדימיון.

הפרויקט הזה מקבל ערך מוסף בזכות השונות של המשתתפים וגישתם השונה לנושא הפורטרט העצמי

בפרט ולציור בכלל ומצרופם יחדיו  לתערוכה ייחודית אחת.

גד אפוטקר,