תערוכות

ז'אק ז'אנו מצייר ומפסל את דיוקנו לאורך שנות יצירתו. במרבית תערוכותיו בעבר הופיעו עבודות הדיוקן העצמי – לעיתים עבודה בודדת, פעמים מקבץ יצירות – לצד פסלים, אובייקטים ומיצבים בעלי מוטיבים יהודיים-מיתיים-פולחניים.

התערוכה בבית האמנים בתל אביב מתמקדת בעבודות הדיוקן, בעיקר בציורים ובאובייקטים פיסוליים, לצד פריטים ארכיטקטוניים של מבני קבורה, בתים, מגדלי ספרים וכלי תעבורה, המהדהדים ארבעה היבטים: חומרי, אסתטי, אמוני ומאגי. מוטיבים אלו, מחומרים ממוחזרים המזוהים עם יצירתו, מסמלים מקום, מסלולי נדודים, חיפוש עצמי וזהות, ומאזכרים מסורת ושורשיות שנכחו בילדותו.

ז'אנו נולד בשנת 1950 בעיר פאס במרוקו, ועלה לארץ בגיל שבע. המשפחה התגוררה בעיירת הפיתוח שלומי, על גבול הצפון. "ז'אנו היה מוקף מילדותו בדיוקנאות רבנים ספרדיים וצדיקים עושי ניסים, והוא אינו מתכחש למורשת העדתית שלו אלא משתמש בה ביצירתו", כתבה ב-1995 טליה רפפורט בקטלוג "חי" בגלריה מני H תל אביב.

בסטודיו של האמן, ביישוב כליל, אין-ספור עבודות העוסקות בדיוקן עצמי ובמסכה, שנוצרו בטכניקות מגוונות: רישום, ציור, קולאז', פיסול וצילום. הדיוקן משתנה, לובש ופושט צורה. אהבתו של ז'אנו לתיאטרון, להתחפשות ולריבוי זהויות ניבטת מכל פינה. הסטודיו משמש כמעבדה אלכימית גדולה של קטבים וניגודים. "חומרי בניין למאטריה רוחנית-חומרית ליצירת אובייקטים פולחניים […] בהם מיטשטשים הגבולות שבין אובייקט אסתטי לאובייקט מאגי".

בין הדיוקנאות לאובייקטים נוצרים יחסים ומתחים חזותיים, בין חומרים הנתפסים כבדים ומסיביים לחומרים שבריריים, וכל הקונסטרוקציה נראית לעיתים תלויה על בלימה. "אני הורס ומחדש ואף פעם לא מרגיש שלמות אין-סופית; תמיד יש ספק, ספק בדבר. אני כל הזמן רוצה לגעת בחומר, למעוך אותו, לחוש אותו ולהוציא ממנו הרגשה טובה".

"[ז'אנו] מרבה לצייר דיוקנים עצמיים אקספרסיביים, עליהם הוא חותם במכחול גס את שמו באותיות לטיניות ובכתיב המשתנה מציור לציור (Zeno, Zenou, Yakob, Zienu, Zinee, Zenke). כתיב השם מתחלף עם הניסיון לתפוס את הדימוי העצמי שנמצא בשינוי תמידי. ז'אנו התבקש לכתוב על כך לאחרונה עבור אחד מפרסומי האמנות: 'במהלך חיי נקראתי בשמות רבים. שמי השתנה עשרות פעמים, אך שמר תמיד על אותו צליל בסיסי. בציורי הדיוקן העצמי אני מפגיש כל פעם מחדש ביני לבין עצמי' (ארבע על חמש, ינואר 1994)."

"גם בעבודות שאין בהן דיוקנאות עצמיים, ז'אנו ממשיך לכתוב את שמו בכל הווריאציות האפשריות באופן אובססיבי ממש, ויש לזכור שהאמונות העממיות מייחסות לשם כוח מאגי, והחזרה הבלתי נלאית עליו מבטאת אפוא גם תהייה, ספק וחיפוש זהות, וגם סוג של ריטואל פולחני שבא לחזק ולקבע את שמו וזהותו."

לדברי האמן: "הכול זה ניסיון מחדש ובדיקה איך לשלב את הדמות התיאטרלית עם דבר שהוא כבד כמו קבר של צדיק". הניסיונות התדירים האלה מושפעים ממסורת יהודית מזרחית ומתולדות האמנות המערבית שאליה נחשף בלימודיו בבצלאל בשנים 1971–1975.

כל הדיוקנאות בעלי הקשר משותף, ועם זאת אין דיוקן החוזר על עצמו, בדיוק כמו שמות האמן המשתנים בכל פעם. ואכן, ז'אנו מעיד: "כל העבודות בהתחדשות, כעבודה אחת גדולה שכולה נוסעת לאיזה מקום".