תערוכות

בתערוכה דם פנימי מציגה מירה צדר גוף עבודות, שנולד מתוך מציאות של מלחמה. מציאות החודרת אל הגוף, אל הזיכרון ואל שכבות התודעה. הציורים הכיתמיים, הנראים תחילה כהתפרצות חומרית וצבעונית, מתגלים בהדרגה כמרחב טעון דימויים: פנים אנושיות צפות ועולות מתוך הכתם, מבטים כבויים, פה פעור, קווי מתאר של סבל וחרדה. הכתם אצל צדר אינו מקרי, הוא פעימה. הוא נושא עמו הד של פציעה, אך גם של חיים.

הדם שבכותרת התערוכה אינו מתפקד כייצוג ישיר, אלא כמצב פנימי: דם רגשי, זיכרון זורם, תנועה בלתי פוסקת בין טראומה להישרדות. מתוך ההתפזרות האקספרסיבית נוצרת בהדרגה מערכת של קווים דקים, רשת כמעט עצבית, המחברת בין הכתמים ומארגנת אותם לכדי קומפוזיציה גיאומטרית הדומה למבוך. המבוך בציוריה של צדר אינו רק מבנה צורני, הוא מטפורה למצב קיומי. הצופה נע בתוכו ללא נקודת מוצא ברורה או יעד סופי, כשפנים אנושיות מביטות אליו מכל עבר. הרשת המחברת בין הדימויים מציעה בו-בזמן לכידה וחיבור; בבחינת קהילה של כאב, אך גם אפשרות של אחיזה הדדית.

אחת העבודות המרכזיות, מפת נדודים, מרחיבה את המבט מן האישי אל הקולקטיבי. הכתמים בה מסתדרים כמפה מופשטת של תנועה ועקירה: מסלולים מצטלבים, אזורי צפיפות ואזורים ריקים. זו מפה שאינה מסמנת גבולות גיאוגרפיים, אלא מסלולי נפש: נדידה בין פחד לתקווה, בין אובדן לשימור זהות.

ציוריה של מירה צדר פועלים על הסף שבין המופשט לפיגורטיבי. הם מאפשרים לצופה לזהות פנים, אך גם לאבד אותן בתוך הסבך הצורני. בכך הציורים משקפים את חוויית הזמן הנוכחי, מציאות שבה הפרטי והלאומי, הגוף והמרחב, מתערבבים זה בזה עד שאי-אפשר להפריד ביניהם.

דם פנימי היא תערוכה על פצע פתוח, אך גם על היכולת להמשיך לשרטט קווים בתוך הכאוס; על הרצון לארגן את הבלתי-ניתן-לארגון ולמצוא בתוך המבוך אפשרות של משמעות.