תערוכות

"דממה" מנסה לסמן פרק חדש במסע של רונית קרת, בו היא מחברת לתוך הטריטוריה האופיינית לה בשנים האחרונות של מיצבים אימרסיביים, גם ציור, וידאו ועבודות סיטלס המוצגות בקופסאות אור קטנות, כאלו המבקשות את הצופה לקרב אליהן ולהתבונן בהן באינטימיות וקרבה. המדיומים השונים מתכנסים לנרטיב המתמשך בו היא עוסקת על מצב כדור הארץ, חוסר היציבות האקלימית ברחבי העולם והקטסטרופות שפוקדות אותו, הרבה בשל השפעת האדם האגריסיבית. בעבודות הוידאו, הציור וקופסאות האור, ניראה הלבן הבתולי של קרחונים, ומרחבים ארקטיים, ממלכות תת-מימיות, שוקטות, יערות עד לצד נופים פנטסטיים. נופים אלו שביוצרה אותם הם גם אלגיה לטבע ויופיו הבלתי נגוע .

עבודות הווידיאו משמשות כפרקים סוערים ו/או דוממים בנרטיב, כשכל אחת מהן ממסגרת מקום או התרחשות – חלקן סוערות ואפוקליפטיות ועוסקות בקטסטרופות שמתרחשות בשל חוסר היציבות האקלימית ברחבי העולם כמו התפרצויות וולקניות, קרחונים נמסים, שריפות , שטפונות וכו. בעוד עבודת וידאו אחת מתמקדת דווקא בחיי הדממה שמתחת למים ומושבות האלמוגים.

ובכל זאת, בתוך המהומה, קרת נמנעת מלהציג את הרוע של בני האדם באופן ישיר, בני האדם נשארים חמקמקים, סמויים, עין הצופה מופנית לעדים התמימים של העבירות שלנו: עולם בעלי החיים והצומח, דגים וסוסים, שליחים אילמים של ממלכת בעלי חיים

לעומת הסערות והקולות הבוקעים מעבודות הוידאו, הצילומים בקופסאות האור מופיעים כמשואות של שלווה, המבליטים את השקט, לוכדים את מהות הדממה, את הנצחת הרגע האחד. כל צילום מנציח רגע חולף, מקפיא אותו בזמן – כמעין אלגיה ויזואלית, עדות לכוחה של השתקפות שקטה הלוכדת את השקט שאחרי הסערה.

הציורים המוצגים בתערוכה משמשים כמתווכחים בין התנועה והסאונד המוקרנים בחלל לבין הסטטיות  המוארת בקופסאות האור. ולמעשה כרונולוגית צויירו לפני עבודות הוידאו והסטילס.

הציורים, מתווחים וקושרים, בין התנועה והקול שבעבודות הוידאו לבין  הסטטיות  והיעדר מוחלט של תנועה, המוארת בקופסאות האור, רק על ידי משחק הגומלין העדין של אור וצל, שקט הדורש התבוננות. הבדים הופכים לפורטלים, מזמינים את הצופים להרהר בדיאלוג הסבוך בין כאוס לשקט.

אחת השאלות העשויה לעלות כשמתהלכים בחלל התערוכה, האם האנושות דוחפת לקראת שלווה ואיזון חדש או לקראת סופה שלה? התשובה, אולי, טמונה בריקוד העדין בין תקווה לייאוש. יצירות אמנות הנוגעות גם בחקר המצפון הקולקטיבי שלנו – האם אנחנו יכולים, בתוך המהומה, לתפוס את ההבטחה לשקט  עוטף ומרגיע? האם יש תקווה, גם בזמנים סוערים אלה, למזור שירפא את פצעיו של עולם כואב?

"The Last Silence" מתגלה לא רק כתערוכה אלא כחקירה פילוסופית, התבוננות אמנותית על מקומה של האנושות בתוך המהומה של הקיום, ותחינה לאפשרות למצוא נחמה בשקט המתמשך שאחרי הסערה.