תערוכות

במרכז התערוכה של דבורה ספז מוצגת הסדרה "המומיות מדרזדן", המבוססת על אלבום תמונות קטן שנקרה בדרכה של האמנית בדרזדן שבגרמניה. באלבום נמצאו תצלומים קטנים מאוד של משפחה גרמנית, שצולמו בשנים 1930- 1948, בין השאר גם בתקופת מלחמת העולם השנייה. ספז צילמה אותם מחדש במצלמה דיגיטלית, וכיסתה את פני המצולמים ברקמה אדומה, עבודת יד. כך היא הפכה אותם לאנונימיים, וכאילו חנטה את דמותם המצולמת.

הצילום בשביל ספז הוא עבודה של מחקר יצירתי, כלי בתהליך של יצירת דימוי, ולכן הוא הדרך הנכונה והמהירה ביותר למסור רעיון. בעבודות המוצגות בתערוכה אין זכר למלחמה או לחיילים, וגם שום סימן של הרס וחורבן. יש בה רק תצלומים שלווים של משפחה גרמנית מסורתית. תצלום אחד מ-1947 יוצא דופן בהקשר זה. נראים בו בעל ואשה ביום חתונתם, יושבים על ספסל ומאחוריהם שני בניינים. הבניין שמימינם שלם ועומד על תילו, אך זה שמשמאל הרוס לחלוטין, ומנציח לצד החתונה גם את פצעי המלחמה.
כאשר מגדילה ספז את התצלומים הקטנים, ומכסה את פני המצולמים בריקמה, היא מעניקה להם חיים חדשים. מחיקת הזהות הופכת את מושאי הצילום למעין מריונטות, הנושאות את תנוחות הגוף והלבוש האופנתי של זמנם. כך הופכים בני משפחה אחת לגופות חסרות פנים, כמו מומיות מצריות עתיקות, מתרבות שהאמינה כי מותו של אדם הוא רק תחילתו של מסע ארוך.
בתערוכת זיכרון זו משמש הצילום כעדות חיה לנתיניו המתים של חלוף הזמן. על ידי "הזרקת" החוט האדום לתוך נייר הצילום רוקמת אליו ספז את החומר, כמו שחומר מוזרק לגופות בתהליך של שימור המומיות. התצלום שהיא משמרת הופך בדרך זו למסמך אמנותי חי, שרק מתחיל את מסעו הארוך והמורכב. המבט של צופי התערוכה מחלץ אותו מן התחום של תצלום מסוים אל העיסוק בעצם מהותו של הצילום, כמדיום וכמסמך היסטורי.
סדרת "המומיות מדרזדן" מעידה על קיום לא ידוע של משפחה בתקופה היסטורית ידועה לשמצה. היא מאתגרת את האמנית לשאול שאלות רבות, כמו מהו אלבום משפחתי? מהו תצלום? מהו תפקידו כמסמך היסטורי? האם ניתן לסמוך על מסמך כזה? מה בוחרים אנשים להציג באלבומיהם ומה הם בוחרים להשמיט? שאלות קשות ומטרידות אלה נוגעות בסוגיות של אמת, יושר, חינוך, זיכרון והיסטוריה. ביצירתה הייחודית שבה דבורה ספז ונוגעת בעבר, אך רק על מנת לחשוף אותו להווה ולגלות בו צדדים חדשים. יצירתה מציגה התבוננות מעמיקה וטורדת בעצם הקיום, בתבניות הפנימיות שלו, ובחיבורים שהוא יוצר בין חומר ורוח, ובין הפרט והמרחב הסובב אותו