תערוכות

שיריו ודמותו של המשורר הבריטי וילפריד אוון שנהרג במלחמת העולם הראשונה מלווים את דליה קליין שנים רבות. הם מקור ההשראה ליצירתה המוצגת בתערוכה הנוכחית, שכותרתה לקוחה מאחד משיריו. האמנית היום, כמו אוון בזמנו, מתמודדת עם היבטיה הכואבים והצורבים של המלחמה ולא עם מעללי גבורה וסיפורי תהילה המתלווים להם. יצירתה עוסקת בבדידות ובחוסר ההיגיון בשדה הקרב, בחוסר האונים של האדם מול זוועות המלחמה ופחד צורב המלווה את אלו שממשיכים להילחם בחיים האזרחיים ומהלכים בינינו כעדים חיים-מתים.

מאה שנים עברו ממותו של אוון שבוע לפני סיומה של מלחמת העולם הראשונה, שגרמה למותם של מיליוני בני אדם בשדה הקרב. דליה קליין ביצירתה מעוררת את אותן שאלות עקרוניות שהעלה אוון בשירה שכתב במהלך המלחמה כאשר היה מאושפז זמנית לצורך טיפול בהלם הקרב שלקה בו: מדוע תולדות האדם מסומנים על ידי מלחמות וכיצד זה שהאנושות לא מצאה חלופה למלחמה כאמצעי לפתור קונפליקטים? מה תפקידו של האמן בנושא וכיצד, אם בכלל, הוא יכול להשפיע?

באמנות שלה ממשיכה דליה קליין מסורת ארוכה של התייחסות ביקורתית למלחמה במדיום התחריט – מפרנסיסקו גויא ועד לז’ורז’ רואו, מג’ורג’ גרוס ועד לאחים צ’פמן. היא רותמת את האיכויות הדרמטיות של טכניקת התצריב כדי להעביר את אימת המלחמה כמצב קיומי מתמשך ואת הגבול המטושטש שבין לוחמים ואזרחים, בין שדה הקרב לחיי היום-יום. עבודותיה משהות את הזמן, את החלל ואת העלילה כדי להנכיח כאוס וריקנות כאחד.

דליה קליין הוזמנה להציג את התערוכה בכנס שייערך באוקספורד לרגל ציון מאה שנים למותו של אוון.