תערוכות

למה אתה עושה את זה?", נשאלתי לעתים קרובות, כשהתחלתי להראות לאנשים לפני

כשש שנים את העבודות הראשונות, שעסקו במלחמת העולם השנייה. זו הייתה תקופת

התום, "קץ ההיסטוריה", "האושר והעושר" שאחרי המלחמות הגדולות. אבל מאז הפלישה

לאוקראינה ב,2022- ולאחר מכן – אסון השבת השחורה בשבעה באוקטובר ,2023

השאלה לא חזרה על עצמה עוד. המלחמה הפכה כעת רלוונטית עד כאב. כשהתחלתי

לעבוד על סדרת החזית ב,2016- לא פיללתי לרלוונטיות עיתונאית. ביקשתי לעסוק

בשאלות המשמעותיות ביותר ובנושאים המורכבים ביותר ללא קשר לאקטואליות שלהם

לשטף החדשותי. המהות הבסיסית של אמנות, כפי שאני מבין אותה, היא ההתמודדות

עם היעדרה הטרגי של הרמוניה בהוויה האנושית והיכולת למצוא אותה בעולם האמנות.

הסדרה החזית היא, למעשה, התנועה שלי כאמן בין הַאין שבהוויה ליֵש האמנותי.

החזית היא פרויקט ארוך טווח, העוסק בזיכרונות קולקטיביים ממלחמת העולם

השנייה. ראשיתה של הסדרה בתמונה, שצולמה לאחר כניעת גרמניה הנאצית, ובה נראה

סבא רבא שלי ניצב בין חיילים סובייטים בלב הריסות לשכת קנצלר הרייך שבברלין. ציור

שיצרתי בעקבות דימוי זה מתוך רצון לבטא את חווייתו של אדם אחד ביוני ,1945 צמח

בהדרגה לסדרה, המתחקה אחר דמותו של עידן שלם. מתוך התבוננות בצללי המלחמה

ההיא, העבודות מתארות בחלקן אנשים, אירועים ומקומות, אך אינן מהוות תיעוד היסטורי.

אדרבא, בעבודתי אני שואף לבטא את ההוויה האנושית שמאחורי הטרגדיה, צל הרודף

אותנו עד עצם היום הזה, אם כזיכרונות עבר ואם כנסיבות היסטוריות, שתוצאותיהן הן

הכאן-והעכשיו. כשאני מעלה באוב את המלחמה הרחוקה ההיא, אני מתעמת עם הפינות

החשוכות ביותר בנפש האדם, העלולות להתעורר בכל עת ולעטות מדים שונים.

החזית עוסקת בעצם קיומם של הרוע, ההרס והסבל. אבל גם בתוך החורבן, שבו

עוסקת הסדרה, בעבודותיי אני מבקש ליצור סדר ויזואלי. בסופו של דבר, ציור הוא תהליך

קונסטרוקטיבי של יצירה, חיבור צורות וחוויות, יהיה הנושא אשר יהיה. זהו כוחה הייחודי

של האמנות: לבטא כל דרמה או זוועה במסגרת מבנה אסתטי כולל. השאלה, האם אנו

יכולים להתעלות מעל הטרגדיות האנושיות ובה בשעה לשמור על חזון ההרמוניה הכוללת

של ההוויה נותרה, מבחינתי, בלתי פתורה. אמנות אינה נותנת תשובות, אך היא עשויה

להציע כיוון או דרך אליהן.

איליה גפטר