תערוכות

יוסף גטניו אמן יוצא דופן באמנות הישראלית. קולוריסט עזשבציוריו  ניתן לזהות שרידים של אימפרסיוניזם מהול בפופ ובמופשט לירי.

ניתן לומר כי הוא יצר על הבדים הרבים מוסיקה חזותית צרופה.

הדימוי האנושי עומד במרכז יצירתו. דמויות אנונימיות יומיומיות רפטטיביות, הופכות למיצג על גבול המופשט תוך עירוב בין מציאות ודמיון, גוף ורוח ישות והיעדר.

הציורים בנויים תשתית רישומית שמהווה בסיס למרקם צבעוני עשיר שמעניק ליצירות רטט דינמי, צלילים שמשמיעים מטאפורה של שאון הרחוב.

עבודותיו של יוסף גטניו רגישות וכנות.הוא מתרגם ומבטא את המציאות על פי דרכו האישית תוך צירופים של אסתטיקות שונות שעובדו מחדש על ידו לכדי שפה אישית ומזוהה.

סצנות הרחוב אותן הוא מצייר לרוב, טעונות באוירה צרפתית משהו, למרות שתל אביב משמשת עבורו מקור השראה מרכזי. לא פעם ציין כי הוא אמן לוקאלי שזנח את האפרוריות האירופית לטובת האור המקומי החזק שבא לידי ביטוי בצבעים החמים והחזקים בציוריו.

גטניו מצייר מתוך התרשמות, זיכרונות משוטטות ברחובות העיר . רצף הדמויות המאכלסות את הבדים, הן אנונימיות, נדמה לרגע כי הן מוכרות וגם לא, דמויות שהן רצף צלילים וכתמים צבעוניים הנעים במרחב ויוצרים קומפוזיציה מוסיקאלית רב גונית עדינה ומהורהרת.

את חווית השוטטות והעברת החוויה לציור על הבד השטוח  בסטודיו תיאר " הלכתי, חזרתי ומה שהספקתי". ואכן, את הציורים החל בדחף ספונטני שבא מתוך חווית הטיול, הריחות, הצבעים, הדמויות והרעש . כל אלה היו חומרי הגלם ליצירה שעברה תהליך חשיבה ותכנון כשלא פעם צורות חדשות מחליפות את הקודמות, ציור על ציור וציור דו צדדי.

באמצעות כוחו הציורי, יוסף גטניו בורא עולם אישי פיוטי ודינמי. יש בהם היעדר צורות טהורות, משיכות המכחול וקווי המתאר משמשים מטאפורה למסורת ותרבות, בה האסתטי והחושני פועלים זה לצד זה  בתהליך שמוביל ליצירת עבודות בעלות אופי אמנותי ייחודי.

אריה ברקוביץ