תערוכות

בתערוכת היחידה הראשונה של ורדה ש"ץ איל נפרשות שלוש סדרות ציור: בעקבות מסעו של אודיסאוס, שדות וסדרת ציור־קולאז' עם בד יוטה. יחד הן מתגבשות כמהלך ציורי מתמשך, הנבנה מדימויים הנוצרים כפוזיטיב ונגטיב של עצמם: דימויים העולים על פני השטח ובה-בעת נושאים את עקבות מחיקתם, היעלמותם או היפוכם. האמנית שבה אל ספרו של מרסל פרוּסט בעקבות הזמן האבוד, שבו כתב על כוחה של האמנות לפתוח מחדש את המבט. דברים אלה, שנחרתו בזיכרונה, מהדהדים בעיניה את עצם מעשה הציור: לא רק ייצוג של הנראה, אלא ניסיון לשוב אל מה שנצרב בנפש, בגוף ובחומר מתוך החוויה הראשונית.

מרבית העבודות הן גדולות ממדים ונוצרו על בדי קנבס לא מתוחים. לבחירה זו תפקיד מהותי בשפתה של ש"ץ איל: הקנבס החשוף שומר על זיקה לחומר הגולמי ומעניק לציור איכות פגיעה, פתוחה ולא גמורה, שאינה מסתירה את תנאי היווצרותו. גם קנה המידה פועל כאן באופן מהותי ויוצר יחס גופני ישיר בין העבודה לצופה.

לסדרה בעקבות מסעו של אודיסאוס זיקה ישירה לספרות מסע והרפתקה, שנצרבה בזיכרון הילדות והבגרות של האמנית: מן האודיסיאה של הומרוס ועד יוליסס של ג'יימס ג'ויס וכן לשרידים החזותיים שהותירה המיתולוגיה היוונית בתרבות המערב. עם זאת, הסדרה איננה מאיירת את המיתוס ואיננה עוסקת במסע כנושא לעצמו, אלא באופן שבו רעיון המסע נבנה בתוך הקריאה, הדמיון והזיכרון. במרכז הסדרה ניצבת גם הכמיהה לשוב הביתה: לא רק כיעד ממשי, אלא ככוח פנימי המניע את המסע כולו. המבט אינו מופנה רק אל הדרך, אלא גם אל מה שטמון מתחת לפני השטח. בציוריה של ש"ץ איל, מסעו של אודיסאוס נעשה למסגרת תודעתית של שיטוט, חיפוש והשתהות.

נקודת המוצא של הסדרה שדות הייתה תצלום של שדה קוצים בהרי יהודה בקיץ, שעורר באמנית מראות, ריחות וזיכרונות נעורים. אך הסדרה איננה מתפתחת לכדי תיאור נופי. השדה נבנה כמרחב של דימויים בנגטיב: עקבות של צמחייה, צל וגופים. צורות אנכיות, הנדמות לחרכי אור, לצד שבלונות שיצרה האמנית מצעצועי בעלי חיים וציפורים. מתוך כל אלו נוצר תחביר חזותי של הופעה והיעלמות וכך נעשה השדה למרחב של זיכרון חושי ותודעתי, שבו ממשות וחיזיון, עבר והווה, חיוּת ושבר מתקיימים בעת ובעונה אחת.

סדרת עבודות הקולאז'־ציור עם יוטה מעבירה את מרכז הכובד אל החומר עצמו ובה-בעת קושרת אותו לנופי ארץ ישראל, לזיכרונות מוקדמים ולנעורים הכרוכים בחוויית העלייה לישראל בילדותה של האמנית.   אך היא גם קשורה לכאן ולעכשיו. בד היוטה מכתיב שפה חומרית ראשונית, גסה וישירה יותר. זהו חומר טבעי ויום-יומי, המזוהה עם אחסון, שינוע והישרדות; גווניו הטבעיים, מרקמו המחוספס וחשיפת סיביו הם חלק בלתי נפרד מן המהלך הציורי. בתוך השדה החומרי הזה שב ומופיע דימוי הילדה. לעיתים היא נטמעת בנוף, לעיתים מתמזגת בעץ ולעיתים נדמית כמי שמסתתרת מאחוריו. הילדה הזו איננה רק דמות, אלא התגלמותו של זיכרון ראשוני: מבט שטרם התרחק, של קרבה לא מתוּוכת לעולם. הדימויים שש"ץ איל יוצרת על בדי היוטה נדמים כמי שנלכדו בחומר, נצרבו בו או עומדים להיעלם מתוכו.