תערוכות

המסע אל ׳השייחים האחרונים של הנגב׳ החל בתחילת שנות ה-1970, כשאריאל ואן סטרטן, אז ילד בן 7, היגר עם משפחתו ממינסוטה לבאר שבע. המשפחה הגיעה למרכז קליטה בשכונה צפון ד׳. שם, ברחוב ׳בעלי התוספות׳, המבט אל הצד האחד פגש סביבה עויינת, ממורמרת כלפי העולים החדשים; במבט לצד שני נפרס המדבר. במדבר הזה הסתובבו בדואים לבושים בבגדים מרהיבים, עם חגורות רחבות ושבריות נוצצות. נשים בדואיות התהלכו לבושות בשמלות רקומות, כשעדר קטן של עיזים או כבשים מלווה אותן. בפעם הראשונה אריאל ואחיו ראו גמלים, עדרים צועדים בשורה בשקיעה המדברית.
רוח המדבר והבדואים ריככו את הלם ההגירה. ההליכה במדבר, התה המתוק והסיפורים במאהל הפכו לשגרה. עבור אריאל, היו אלה תרבות האירוח באוהלים והאופנה הבדואית ששבו את ליבו.
אריאל הפך לצלם פורטרטים, פרסום ואופנה ובנה קריירה בלונדון. מאז אותם רגעים ראשונים של היקסמות, הוא שב וחזר לבקר את הבדואים יחד עם אחיו, מיכאל, אותו הובילה רוח המדבר להיות וטרינר שמתמחה בגמלים. עם השנים, השבטים הועברו בצו מנהלי לערי קבע, האוהלים העשויים צמר עיזים שחור הלכו ונעלמו, הבגדים והמנהגים נזנחו. אריאל החליט לתעד את שאריות המסורת, מה שנשאר מתרבות עשירה ומרהיבה ביופיה – לפני שהיא מתמוססת אל תוך המיינסטרים. הוא חבר לסלים אלטורי, כלכלן ויועץ עסקי, יליד אל-עראקיב, ויחד, מזה 4 שנים, הם מאתרים את השייחים האחרונים, נפגשים ומצלמים אותם.
התערוכה כוללת צילומים של 30 שייחים בדואים, דמויותיהם, שחלקן נפגשות כאן לראשונה, מקיפות אותנו בחלל התערוכה. הפורמט הצילומי הגדול והקומפוזיציה הישירה מבקשים להנכיח את האיכות האנושית של המפגש: מבט מול מבט, אדם מול אדם.