תערוכות

התערוכה מבקשת לחקור את פעולתו של העבר בתוך ההווה, את תסיסתה של ההיסטוריה האישית ואת עלייתה המקרית, הבלתי נשלטת, המבעבעת, על פני השטח. הצפה שנתגלתה מאוחר מדי הביאה להריסתם של סרטי צילום שנשמרו בסטודיו-מחסן של האמנית ואצרו בקרבם שלושים שנות זיכרונות. בינות לשבילי החורבן המצמית של ייצוגי עברה, מצאה האמנית עתיד בדימויים שנתהוו על גבי הסרטים הרטובים. חלקם הסגירו עדיין משהו מהתצלום שהיה על מצעם לפני ההצפה, אחרים היו לצורות מופשטות לגמרי ולא נותר בהם ולו רמז לזיכרון הוויזואלי שהשתנה ואבד.
מבין מאות דימויים נבחרו מתי מעט המציגים שלבים שונים בתהליך דעיכת הזיכרון ומאפשרים להתחקות אחר שלושה סוגי זיכרונות: דימויי יומיום שגרתיים (ילד על נדנדה, אורח שאת שמו לא זוכרים) צילומי עבודות קודמות של האמנית ושקופיות של יצירות אמנות קלאסיות- מלאונרדו רטוב עד לשד עצמותיו ועד רנואר שקצותיו רוויות מים.
עזרן מתארת את מעשה היצירה שהוביל לתערוכה כתהליך אנטי התאבדותי. שתי אפשרויות עומדות בפני אמן הניצב מול שלושים שנות חייו המכוסות במי ביוב: להסב את המבט או להישירו אל התהום. עזרן בחרה לקבל מתוך הבעבוע המטלטל את עקבות החיים שהיו, גם אם קשה לזהותם, וליצור מהם זיכרונות חדשים של אירועים שלא אירעו, זיכרונות של הווה. את הדימויים הדפיסה עזרן על גבי פח מגלוון המתכתב עם תולדות הצילום. המתכת המבצבצת מתחת לזיכרונות הביתיים מזכירה את אמולסיית הלידי הכסף של לוח הצילום המסורתי. בתוך כך נשזר ההיבט הדוקומנטרי-טכני של תולדות הצילום בביוגרפיה הפרטית, ומעשה התיעוד האישי נכרך בהיסטוריה הכללית.
אורלי עזרן היא אמנית מיצב בוגרת האקדמיה לאמנות בצלאל בירושלים וביה"ס של המוזיאון לאמנות בבוסטון בשילוב עם אוניברסיטת טפטס. עבודותיה הקודמות שהוצגו בעיקר בארצות הברית נעו על קו התפר שבין תחומי המדיה השנוים. התערוכה הנוכחית מציגה גוף עבודות חדש.