תערוכות

זיקה חייתית

"…היחסים בין אדם לחיה הם מטפוריים במהותם: ביחסים אלה המשותף לשני המושגים – אדם וחיה – מגלה את מה שמבדיל ביניהם, ולהיפך".

העיסוק בחיות מלווה אותנו משחר ההיסטוריה האנושית. חיות תמיד ליוו את חיי האדם. אם כאיום קיומי, אם כחוליה מקשרת לטבע, ואם כחלק משגרת החיים היצרנית. חיות שימשו להגנת הבית, ללכידת מזיקים, ללבוש ולמזון, אך גם תיפקדו כחיות מקודשות, סמליות, אובייקטים לסגידה והערצה חיות שימשו גם בטקסי קורבן רבים, גם ביהדות, וגם כאן מתקיימת הנגיעה בטוהר, פולחן דתי וקדושה.

האדם המודרני, מאידך, כבר התרחק מאד מהטבע, מהיערות ומחיי חקלאות וציד. הוא הסתגר בתוך המרחב העירוני, הקיף עצמו במשפחה גרעינית ובמקביל השתלטה הטכנולוגיה על החיים והידע האנושי לגבי עולם הטבע ,ועולם החי המגולם בו, הלך והצטמצם.

אין זה מקרי, ומתקשר לא פחות להיבט של קדושה ומסתורין שהחיות הלכו ושקעו במרחב המודרני והפכו לתת טבע. הן נרדפו ושועבדו, נלכדו ונוצלו, ושימרו רק חלק דל מזהותן החייתית, כתהודה לפאר תפקודם בימים עברו. חיות רבות עשו זאת גם מתוך יצר הישרדות.

גם המושג חיות מחמד הוא המצאה מודרנית. החיה שהפכה לחלק מחיי הבית והמשפחה בכל רחבי הגלובוס, מבטאת את הצורך העז של האדם לשמר את מימד הקשר איתה, כאשר המבט והלמידה ההדדיים שבין החיה לבעליה, מאשש את קיומו של הבעלים ומחזק אותו. החיה לומדת את בעליה והופכת מעין שיקוף מראה לדמותו ולמאפייניו. לכן הוא כה קשור אליה. היא מאשרת את קיומו בהכנעה, ללא מילים, והופכת בסימביוזה משוכללת לחלק ממנו.

רובנו רואים כיום חיות כמין מוצג. המוזיאון החלופי שלהם הוא גן החיות בהן הן מוצגות בכלובים, משוללות חופש ומנותקות מסביבתן הטבעית. החיות בגני החיות הגדולים באירופה הפכו למוצגים אקזוטיים. סמלי מעמד וכוח תחליף פועם למוזיאון. גני החיות הפכו תחליף לחדרי הפלאות של המלכים , בעלי השררה והממון.

עולם הקרקס הוא עוד תחום שבו נשפטות חיות על סמך ביצועים סהרוריים שהוקנו להם על ידי מאלפים אנושיים למטרות התבוננות, שעשוע ובידור. הן מצייתות בהכנעה. תלויות באדם להישרדותן ורבות כבר דובר על האכזריות המתלווה לתנאי אילוף החיות בקרקס, בניגוד לטבען ולרצונן, שהולך ומיטשטש.

חיות כמו כלבים וחתולים, כבר בויתו מזמן. מיצורים בעלי פוטנציאל טורף הפכולחיות מחמד עליהן אנחנו מתענגים. הכלב וגם החתול הם ידידינו הטובים ביותר. מעריצים, לא שיפוטיים, מבדרים ומתגמלים. הם מעניקים לבעליהם אהבה, שעשוע ויופי ומזכירים משהו מהתמימות שאבדה לנו עקב אורח החיים המודרני.

בני אדם מצילים חיות, מטפלים בהן, לומדים אותן, חוקרים את אורחותיהן, אך גם מזיקים להן. במודע או שלא במודע. חיות רבות נדרסות בצד הדרך, כיוון שאינן מודעות לסכנה הטמונה בכביש. חיות אחרות עוברות התעללות קשה רק כי אפשר, ואין מושיע. יש חיות כמו כלבים ותרנגולים שמגדלים אותם במיוחד כדי להשתתף בקרבות אכזריים עד מוות. חיות מחמד נזרקות בקלות משנעשה לא נוח להחזיק בהן. הן סוג של חפצי פרווה משעשעים שלא כולם משכילים להפנים את תרומתם העצומה לחיי המשפחה ולבריאות הנפשית של בני האדם.

התערוכה באה להזכיר ולהיזכר בקרבה העצומה והאינטימית בינינו לבין החיות היא עוסקת בקשר הגורדי בינינו לבין עולם החי, באימה רווית ההיקסמות שלנו מפני חיות הטרף הפראיות, שמככבות בסרטים ובספרים כסמל לסכנה קיומית. חיות הפרא, אגב, הן נושא להערצה אנושית גם בגלל ששימרו את היכולת לשרוד בטבע, ורק במאמר מוסגר אזכיר בהקשר זה את התבודדותו של השאמאן האמנותי הגדול ג'וזף בויס בגלריה רנה בלוך הניו יורקית בשנת 1974 עם קויוט (זאב ערבות אמריקאי), כשהוא מוקף עיתוני כלכלה ועטוף

בשמיכת לבד עם מקל עץ ככלי נשק במשך שלושה ימים, כדי לבטא מצב קיצוני של הסתגרות ובדידות דווקא בכרך ענקי כמו ניו-יורק, אליו הגיע לראשונה. העבודות בתערוכה מתרפקות על עולם החי, זוקרות אצבע על עליבותם וחוסר יכולתן של החיות להסתגל לעולם המודרני הכובל אותם בכלובי ראווה ומכחיד אותן בניסויי מעבדה, בציד ובשעבוד.

כולנו מוצאים משהו מעצמנו בחיות. הרי אנו סוג של פרימטים משכילים שנעמדו על שתיים והחלו לחוות דיעה על העולם מסביב. השפה היא אחד האלמנטים העיקריים המבדילים אותנו מן החיות. היא מאפשרת לנו לתקשר גם עם בני אדם במרחק עצום מקיומנו הגיאוגרפי. אך נראה שהזיקה החייתית האינסטינקטיבית עדיין קיימת בכולנו. החיות מסמלות עבורנו תכונות שונות שאנחנו ייחסנו להן וניכסנו מהן (אריה – אומץ, שפן- פחד , שועל- ערמומיות וכ"ו), הן מככבות בסימני המזלות, באגדות הילדים, בעולם הצעצועים והסרטים המצוירים. ובעיקר מאפשרות לנו לחוש נוסטלגיה אל קיום קמאי שכבר אינו בנמצא. קיום שסימן ההיכר החייתי שלו הוא תמימות. התערוכה מפשפשת בזיקה החייתית הזו, ומזכירה לנו את ההתחלות שלנו, את עצמנו ואת החיפוש המתמיד שלנו אחרי משמעות בחברת הצריכה נטולת הקסם הכופה על האדם המודרני קיום המקפל בתוכו בדידות וגעגוע.

ענת גורל-רורברגר

ספטמבר 2018

_________________________

משתתפים בתערוכה: מאיה אטון, בל שפיר, מורן קליגר, ברוך רפיח, יעל מאירי, מיכאל רורברגר, גבי בן אברהם, ענת גורל-רורברגר ודפנה טלמון.

רישום: מורן קליגר