תערוכות

במעבר הגבול במכס הרוסי בודקים היטב את מטען הנוסעים. לא ניתן להכניס או להוציא שום דבר שיש לו שורש. בשפה היבשה של המכס, זה נקרא "חומר בלתי שתיל".

בתערוכה בוחנת האמנית את מצב ההגירה מרוסיה לישראל כמצב חלימה. בדומה למכס במעבר הגבול, גם במעבר אל החלום לא ניתן להוציא או להכניס שום חומר. אפשר  רק להתבונן, ולבחור נקודת תצפית נוחה כדי לבחון את מושג הבית.

הבית, שהיה פעם מקום ממשי, הולך והופך עם שנות ההגירה למקום אגדי, חסר ממשות: לחלום. כל העבודות בתערוכה הן תוצאת מחקר רב-שנים שמעמת (ומוהל) מציאות וחלום.

כמו מושג הבית, כך גם דימוי הגוף משתנה. הגוף, שאמור להיות מקום מוגן המכיל בתוכו את כל האנושי, הופך לשקוף, חסר הגנה וחסר הגדרה – למרדף אחרי הגוף, לרוח רפאים.

***

תערוכת היחיד של אלינה רום כהן כוללת פסלים, רישומים ועבודת וידאו שצולמה ברוסיה, בעיר הולדתה של האמנית, טגנרוג.

פסל של נערה שהטורסו שלה עשוי זכוכית נקרא Dreaming Machine./'מכונת חלימה'. אך למעשה התערוכה כולה מייצרת עולם-חלום, שאליו נכנס הצופה-המבקר. הוויתור על קירות הבית המגוננים, על קירות הגוף, מאפשר לעבור את בדיקת המכס המחמירה של מכונת החלימה ולבדוק את החומרים החדשים והלא-צפויים שהחלום רווּי בהם: והצופה הולך בהדרגה ונשבָּה בעולם הפנימי הזה, הקונקרטי כל-כך, ועם זאת השביר כל-כך – ולא רק בגלל החומרים שמרכיבי התערוכה השונים עשויים מהם, אלא בגלל אי-יציבותם האימננטית: ממש כמו רצפת הרפסודה המתנדנדת שבעבודת הוידאו. זהו עולמה של מהגרת: חסר יציבות מעצם טבעו; לא שתיל.

עבודת הוידאו צולמה בשכונת דייגים על שפת הים. זוהי שכונה של בתי עץ בני  מאה-וחמישים שנה, שמגובבים   זה על גבי זה לאורך שלושה רחובות שיורדים אל הים. על קירות הבתים מודבקות סירות, פה ושם תלויות רשתות דייגים:  הדיִיג הוא כבר לא מה  שהיה, וחלק מהדייגים כבר לא יוצאים לדוג – לכן הדביקו את הסירה לקיר הבית. שבילים תלולים  וצרים  מובילים  מהבתים אל  החוף, שבילים חלקלקים ומכוסים בקשקשים של דגים.

האמנית צילמה את בית ילדותה ובמקביל, מיצג שיצרה  על שפת הים בשכונת הדייגים. במיצג רואים סוכה מקרשים של עץ-בניין. ריצפת הסוכה מתנדנדת מצד לצד, לא-יציבה. האמנית "עונדת" על צווארה פלס של בנאים שמיועד לבדוק אם המשטח מפולס. בצידי הסוכה תלויים על חבלים חפצים יומיומיים: תרמוס קפה, שלושה  רהיטים קטנים מעץ, מטרייה, ספר. האמנית עושה פעולות יומיומיות – שותה כוס קפה, יוצאת לעבודה, קוראת ספר – תוך כדי הליכה על הרצפה המתנדנדת. שם היא גם ישֵנה.

הפסלים מתייחסים  אף הם לשכונת הדייגים: פסל ברזל עגול ופסל זכוכית על גבי שולחן עגול מתארים את אותה השכונה –  פעם כשהיא עשויה ברזל, ופעם כשהיא עשויה זכוכית. פסל של רשת דייגים נשזר במשך שנתיים מחרוזי זכוכית זעירים.

טורסו הנערה העשוי זכוכית עומד על מבנה עדין מברזל, המכוסה רשת-חלון ורשת מחרוזים שחורים – מעין "שמלה". בפנים השמלה רהיטים מזכוכית, הניצבים על גבי גרגירים של מלח גס. מנורת לילה מאירה את הרהיטים. בעבודת הוידאו, רפסודה בנויה מקליפות אקליפטוס הולכת ומתרחקת על פני הים, ועליה מבנים מנייר. במקביל מצולמת רפסודה מלוחות עץ, שעליה מונחים שלושה רהיטים מעץ: מיטה, שולחן וארון מדפים. עם רדת אור, נשטפים בתי הנייר אל  החוף; רהיטי  העץ מפליגים על פני הים ללא הרפסודה, הפוכים.

דורית פלג.