תערוכות

"האדם הוא תבנית נוף מולדתו" – בתערוכה זו האומן הוא גם תבנית נוף סביבתו היומיומית.
קרביץ טובל בסביבה האורבנית הקרובה, המקומית, כאן ועכשיו, ויוצר חיבורים חדשים, מפתיעים.
חיבור זמני, אד הוק, רגעי, מתנסה, מתמזג ונפרד, עד העונג הבא.
האומן אינו נפרד, נבדל, מנוכר – הוא נטמע בסביבה (גם אם רק לרגע), בחי, בצומח ובדומם,
דרך משחק בזוויות, באור, בצל, מעט צבע, קווי מתאר רכים, הקווים מתמזגים ומתפצלים שוב, נודדים הלאה.
הציורים חיים, זזים, דינמיים, יש תנועה תמידית בסיטואציות השונות, דיאלוג בין חלקים שונים של העיר, פסיפס יום יומי.
הפסיפס נע וזורם, כמו נהר היום יום המשתנה.
הציורים מעגליים, ללא התחלה וסוף. זה אינו פאזל, אין חתיכה גואלת שתשלים את התצריף,
הכול דיפוזי, מפעפע, החי זולג לצומח, לדומם, לאדריכלי.
רוב הציורים אניגמטיים, צבע כתום לוהב מסמן (אולי) אישה, גוף אישה מתרפק יוצר תבנית נוף.
האומן מגלה טפח ומכסה טפחיים, מזמין אותנו להשתתף בחוויה ולא רק להיות פסיביים ולצפות מהצד,
מותיר מרווח נשימה ומחשבה, להשלים בדמיוננו את שכוסה, נמחק –
פרצוף ו/או גוף הופכים למפות, טוש ? דק מסמן בהם שבילים, קוים דקים:
האם זו מפת דרכים? מפה טופוגרפית? מפה אנטומית?
לצייר ולצופה פתרונים.
אהובה אור כרמלי