תערוכות

ריח חמצמץ עומד בחלל הקטן והדחוס בתערוכתה של רותי זינגר "טיפות חלב" בבית האמנים בתל אביב. מלבנים עשויים ניירות אורז פריכים תלויים בצפיפות ויוצרים מעין רשת, שצורתה מדמה טבלה מוגדלת של שוקולד פרה. על כל יחידה "רשמה" זינגר באמצעות טפטוף מאות טיפות חלב, שנספגו, התייבשו והותירו חותם בדמות שקערורית קטנה, שמרקמו מזכיר גבינת "קוטג'".
התערוכה נעה בין הקל לכבד, על המתח המצטבר ביניהם. לצד העבודות המרחפות דוחסת זינגר פרות שגודלן כמעט טבעי, שאילו אכן היו בעלות נפח תלת ממדי, לא היו מצליחות לעבור את מפתן הדלת. החיה כבדת המשקל מצוירת בדיו ובצבעי אקריליק מדוללים על נייר שקוף וקליל. מבטו הישיר של הצופה פוגש את אחורי הפרה ואת עטיניה השופעים במלוא הדרם.
זה שנים אחדות פוקדת זינגר את משכנה המבוית של הפרה – את הרפת. היא מצלמת ואוספת נתונים הקשורים בסוגיות אישיות וחברתיות, כגון קהילה, שבי, צייתנות, זכויות בעלי חיים, ערך חיי אדם, אימהות, הזנה, נתינה וניצול.
ברחבי הארץ פזורות כאלף תחנות לבריאות המשפחה, הידועות בשמן העממי "טיפות חלב", או בכינוין ההיסטורי – "התחנות לאם ולילד". בתערוכה "טיפות חלב" הקימה זינגר זן חדש של טיפת חלב. היא שואלת את העקרונות המסורתיים, המקובלים בתעשיית פס הייצור האנושית, וממירה אותם בחממה אמנותית לטיפוח ערכים, ביניהם הזנה, צמיחה, תנובה ויצירה.