תערוכות

יצירתו הרב גונית של דויד וקשטיין, מציגה שפה אמנותית עשירה, מאתגרת ומרתקת,
שכמו "נשפכת" מהסטודיו לחלל התצוגה באופן שלא חושש להציג את עצמו בצורתו הגופנית, הגולמית והמחוספסת.
העבודות שיצר בסטודיו, יחד עם אלו שנעשו מחוצה לו, משתלבות ומתכנסות לשפת פעולה אמנותית מרובדת וסבוכה. אמנות זו נעשתה בשיתוף קבוצות עבודה איתן עבד בפריפריה, בשיטות עבודה מגוונות אותן פיתח לאורך שנים של יצירה והוראה;
וקשטיין מציג את עבודתו כמעין פסיפס משולב של שפות אמנותיות, ובכך מעלה שאלות פנים אמנותיות אודות תהליכי יצירה ותצוגה.
בהצגתן של העבודות בחלל התצוגה הנוכחי, נעשה מאמץ להתרחק "מהאסתטיקה המקובלת", תוך שמירה מכוונת על היבט חומרי ועל תהליכי ההכנה בסטודיו ובמחסן שבהן נוצרו.
חלל התצוגה ישמש בשלושת השבועות כמעין אוהל קרקס/ אוהל תצוגה, העבודות יוחלפו בחלוקה לפי סדרות אחת לשלושה ימים.
כמו כן, יוזמנו אמנים צעירים וותיקים, להצטלם לסרט אותו מפיק וקשטיין, סרט בו "יספרו" אמנים אחרים על האמנות שלהם, במהלך המדמה ביקורי סטודיו הדדיים. כך, "רעשי הרקע" המאפיינים את תהליכי היצירה מרובת המשתתפים, יגלשו אל תוך חלל התצוגה, שכן גם בו יהיו "הפרעות" של שיחות תכופות, מפגשים וצילומים.
באמצעות פעולות אלו של יצירה ותצוגה, נוגע וקשטיין בשאלות של קהילתיות, שייכות, ומסה המצטברת מעבודות היחיד והקבוצה.
זהו פסיפס של פעילות אמנותית אישית יחידנית, קיבוצית, חסרת הירארכיה או שיפוטיות.