תערוכות

בתערוכה טלאי חיים, אנו שמחות להציג את עבודותיהן של מיה דנציגר וג'יין לבטון, אשר שוזרות חוויות אישיות עם מציאות פוליטית רחבה. במשך שנים רבות הוגבל ה־Patchwork לעולם הביתי, אך "העבודה בחלקים" הזו, שנולדה מתוך אילוץ, הפכה למקור השראה בלתי נדלה עבור יוצרים עכשוויים. עבודת הטלאים – מסורת נשית עתיקה – שימשה לאורך דורות כאמצעי לתקן, לשמר וליצור קשרים בין פיסות של חיים וחוויות. בתערוכה זו כל אחת מהאמניות מביאה את קולה הייחודי,דנציגר מציירת באמצעות טלאים, בעוד לבטון מציירת את הטלאים עצמם. יחד הן יוצרות מרקם עשיר של רגשות, זיכרונות ושאלות.

ג'יין לבטון מתבוננת ביומיום – לא במה שנגלה במבט ראשון, אלא במה שמסתתר מאחוריו. כל פרט בעבודותיה הוא טלאי – רגע קטן מהחיים, המתחבר עם אחרים לכדי מרקם אחד של קיום. היא מתארת את תחושת האיום וחוסר הביטחון השורה בכל פרט – בצבעים, בקווים ובקצב. לבטון מדברת על סדר שנקטע, ממש כמו בחיים עצמם, ומזמינה את הצופה להתקרב ולגלות עולמות קטנים ודימויים חבויים.
הצבעים הזוהרים והדמויות רוויות הפרטים עשויים להשרות תחושת חגיגה ועליזות, אך מתחת למעטה הצבעוני רוחשים מתחים סמויים ואי־סדר פואטי. לבטון פותחת בפני הצופה אפשרות לחדור מעבר לקסם הראשוני של הצבע והצורה ולגלות את הסיפור הנסתר, הארוג בתוך כל יצירה.

מיה דנציגר מתמודדת עם הכאוס והשבר העמוק הפוקד אותנו בזמנים אלה – שבר הדמוקרטיה, הערבות ההדדית וקדושת חיי האדם, כל אילו נראים כיום כחלום רחוק ומתעתע . בחיפוש אחר קרקע בטוחה פנתה דנציגר לחקירה של פילוסופיה קיומית, מיתולוגיה וסיפורה המשפחתי – אבני היסוד של זהותה. היא אומרת: "העבודות הללו נולדו מתוך הפערים שנוצרו בעקבות אשליה שהתפוצצה והרגשות העזים שחיפשו מוצא, אך גם מתוך תקווה שהטוב בוא יבוא. אני שואפת ללכוד את הבלתי ניתן לאחיזה, את התנועה המתמדת ואת הרגע החולף."
עבודותיה נעות בין האישי, האינטימי והנסתר לבין המשותף, האוניברסלי והגלוי. החוטים ותנועת היד אינם עבורה טכניקה בלבד, אלא דופק המחבר בין פנים לחוץ, בין נפש לגוף.

תערוכה זו מציעה חוויה עשירה ורב־שכבתית, המשלבת חוויות אישיות עם מציאות רחבה יותר. דנציגר ולבטון מצליחות ליצור דיאלוג בין עבודותיהן – עדות לתהליך של תיקון ותקווה – ומזמינות את הצופה להעמיק, להתבונן ולגלות את הפרטים הקטנים המרכיבים את התמונה הגדולה.