תערוכות

"בין אם היא גן-עדן ירקרק או גיהינום אפל, בין אם היא (על פי גרסתנו) תור הזהב

או תקופה של ייסורים – ילדותנו יקרה לליבנו. לעיתים גם הילד שהיינו, אבל ילדותנו – תמיד"

ז'אן ברטראן פונטאליס, חלונות

שבע עשרה מגירות עץ ישנות מרכיבות את המיצב טעם כחול כהה של האמנית טלי נאמן-סבו. המגירות פגומות, חרוטות ומקושקשות, נושאות את פגעי הזמן והיסטוריה של שימוש ובליה, מביאות את עצמן מן החיים אל האמנות ונטענות במשמעות חדשה.

במיצב, המגירות "נפתחות" באמצעות הפיכתן לקופסאות אור. קולאז'ים דיגיטאליים, המכסים את המגירות, מוארים באור פנימי הבוקע מתוכן. הדימויים בקולאז'ים נלקחו מן הארכיון המשפחתי של האמנית, והן מתיכות תצלומי ילדות משנות ה-60 בקיבוץ בצפון עם תמונות נוף שצילמה בבגרותה. דמות של ילדה, אותה ילדה, חוזרת בכל העבודות.

הילדה ניצבת בשטח הפקר, במצבי סף, באזורים מהוססים של אי-ודאות. הגבול בין פנטזיה למציאות מטושטש. המרחבים בעבודות הם מרחבי חוץ, לעולם לא המרחב הביתי, בו טמונה הסכנה. הדמות נעתקת אל מחוץ לזרימת אירועי הילדות ומתקיימת בעבודות של נאמן-סבו מחוץ לזמן.

העדר המרחב הביתי מנוגד לממשות הפיזית של המגירות בהן נתונים הקולאז'ים. בספרו הפואטיקה של החלל, מתאר הפילוסוף הצרפתי גסטון בשלאר (Bachelard) את האינטימיות המתקיימת במגירות ובארגזים, מקומות מחבוא שבהם האדם נועל או מטמין את סודותיו. המגירה היא מטאפורה שמסייעת לתת תוקף וממשות לתחושה קשה לביטוי. בשלאר מתייחס גם לארון המכיל את המגירות כחלל של אינטימיות, שאינו נפתח לכל אחד: "הארון מלא כולו המולה אילמת של זיכרונות". משם עובר בשלאר לתיאור הביטחון והשלווה שבית הילדות נוסך בנו: "בית הילדות חרוט פיזית בגופנו", "בית הילדות משרה חמימות ראשונית", "הבית חובק את הילדות השקטה בין זרועותיו".

העדר המרחב הביתי בעבודות של נאמן-סבו הוא אפוא רב משמעות, והוא מהדהד אירועים שקרו בבית ולא היו ניתנים להכלה. אירועים מוטמנים במגירה – מרחב מוגבל, ממשי ומדומיין, המאפשר שליטה, לכאורה. "כל חללי הבדידות מעברנו הם בתוכנו ולא ניתן למחוק אותם" כפי שמזכיר בשלאר.

בהקשר הזה מעניין להתבונן באלבומי הילדות הממשיים בסטודיו של האמנית. הם עטופים בנייר מצויר מעשה ידי אימה, התצלומים הקטנים בשחור לבן סדורים יפה ולצדם תיאור קצר. מבט מעמיק חושף לפרקים פני ילדה דאוגים, טרודים, מנוגדים לחיוניות הניבטת מתצלומי ההווי הקיבוצי.

אלבומי ילדות מהווים מעין ארכיון משפחתי. חוקרת הצילום, אריאלה אזולאי, כותבת במאמרה "ארכיון", כי לארכב פירושו לשים בצד, לתת מחסה, לשמור – סדרת פעולות, מצבים ורגשות של שימור וביטול, החזקה וסילוק. בפתיחת הארכיון המשפחתי האמנית יוצרת מפגש משולש בין מבטו של האב הצלם, האם, עורכת האלבומים/הארכיון, והיא עצמה, המתבוננת בדימויים בשנית ממרחק השנים ומפקיעה אותם מתחומי האלבום המשפחתי. חומרי העבר, לאחר ניתוק רב שנים מחוויות טעונות, מהדהדים בהווה כאיים של זיכרון. האמנית מאירה מספר מצומצם של דימויים מתוך הארכיב, ומספרת דרכם על המצוקה הילדית והעיוות בנרטיב הילדות הקיבוצית.

את הדממה שבוקעת מן העבודות בחלל התערוכה, מפר קולה של ויויאן ורמס (Vivienne Vermes) משוררת בריטית בת זמננו, הקוראת קטעים מתוך הספרThe Taste of Dark Blue פרי שיתוף פעולה בינה לבין נאמן-סבו. כמו עבודותיה של נאמן סבו, כך גם מרבית שיריה של ורמס עוסקים בילדות וברשמים הנוקבים ורבי המשמעות שהם חורטים בנפש.

טלי נאמן סבו היא אמנית, מאיירת, מעצבת, מרצה, בעלת תואר שני בלימודי מגדר ותואר שני נוסף בהנחיית קבוצות בשילוב אמנויות. בשנים האחרונות היא מתמקדת ביצירתה האמנותית בתחום מוגנות ומניעת פגיעות בילדים. היא מרצה בתחום זה במכללת לוינסקי-וינגייט. טלי היא יוצרת שותפה לשני ספרים: 'סקיי השמיעי קול!' עם מאיה בולצמן (2015); ו'The Taste of Dark Blue' עם ויויאן ורמס (2022).

שלי ליבוביץ קלאורה – אוצרת אמנות עכשווית וחוקרת אמניות גלובליות העוסקות בסוגיות חברתיות ופוליטיות. בוגרת תואר שני בהצטיינות בתולדות האמנות, תואר בוגר בלימודי מגדר, ולימודי תעודה באוצרות ומזואולוגיה באוניברסיטת תל אביב.