תערוכות

אלי דינר מצייר פיסות מציאות ושברי מבטים המקיפים אותו; הדרך מהבית לסטודיו, החלונות והחצרות, השתקפות במראה, פגעי זמן יומיומיים, פינה בסטודיו, עלווה של עץ.

רצף העבודות בתערוכה מבקש לייצר השהייה תודעתית שבין הדימוי, למצע, לנגיעה. פעולת הציור עצמה היא שלוכדת את הרגע, משחזרת את תמונת המציאות באופן המקביל לתהליך הטבעתה בזיכרון כחוויה חמקמקה; תהליך הנראה לעיתים משמעותי יותר מהדימוי עצמו שהיווה את מקור ההטבעה. הדימוי הוא רק כלי, הוא מתהווה ומתברר מתוך החומר ומאופן הנחתו ופני השטח של פעולת הציור.

הנוכחות המוקרנת מרצף העבודות מחוברת אל המציאות באופן סבוך ומסתורי – זוהי מציאות "פיקטיבית" המבקשת ליצור חלל מנטלי המחבר בין התודעה, התבונה והרגש.

התערוכה מביאה מבט רוחבי מתוך 40 שנות יצירה. כתבי היד משתנים, מתאימים עצמם להלך רוחו של האמן, אך נשמר בהן אותו מבט רענן על המציאות הסובבת אותו, אותה סקרנות שרק בכוחו של המעשה האמנותי לפענח. לדבריו: "צייר מצייר את עצמו מתוך מראה, רואה דמות וחושב איך לרשום, באיזה חומרים, באיזה גודל? קטן ואינטימי, בתנועות יד קטנות, בגודל טבעי או גדול מהחיים. איך לרשום, בשוונג מהיר וחזק, צמוד לנייר, לרשום את הגוף עם כל הגוף, או להתרחק, למדוד ולבחון, לעמעם קו בכתם, לחתוך כתם בקו, למחוק, להדגיש, להיות צילומי או להבין, לפרש.

צייר נכנס אל תוך מראה ולעצמו הוא זר. עיניים בוחנות עיניים שמחזירות מבט ובוחנות: דמות עומדת ודמות בתנועה. דמות מהרהרת ודמות מרגישה, ושואל: כך אני נראה, כך אני עובד, כך אני מרגיש?"

עבודותיו של דינר פועלות תמיד בין שלושה ממדים – הדימוי, הפואטיקה שלו (באופן הנחת הצבע, טמפו הציור, עובי המכחול, צבעוניותו), ורפלקסיביות המקרינה אותו בחושניות אל ועל העולם. העבודות מזמינות מבט המבקש לקרוא אותן לא דרך הנושא שלהן, אלא דרך אופן הציור והמכניזם הפנימי שלו.

ניר הרמט, אוצר