תערוכות

עבודותיו של מרסלו פישמן מושפעת בשנים האחרונות רבות מעולם המחול.  אם בתערוכה הקודמת הציורים נסבו סביב רקדנים חסרי מנוח ובחיפושים אינסופיים אחר האושר,  בתערוכה זו, עצם הריקוד משמש כאמצעי לביטוי הרעיונות והמושגים המרכזיים של חייו, ובאמצעותו הוא פורש את מחשבותיו  ורגשותיו  אותם הוא מעלה על בדי הציור .

עולם הדימויים אותו מרסלו פישמן מבקש לחקור, מורכב מנושאים רבים:, מוזיקה, ציור, אכילה, שתייה, התמכרויות ואהבה על מרכיביה השונים.

כדי להביע את חווית הצפייה במלוא עומקה, הן בהתבוננות ממרחק והן ממבט קרוב בפרטים, הוא משתמש בשפה  מסורתית, אך יחד עם זאת אישית ועכשווית: דרך סקאלות צבעוניות, אנטיתזות צורניות, דיאלוגים בין טסקטורות שונות, השתקפויות, קצב הנוצר על ידי חזרתיות , עיבוד אינטנסיבי של מרבית חלקי הבד וזרימה המבוטאת ביצירת מעברים חופשיים.

בחלק מהעבודות פישמן בחר לחבר מספר בדים ובאחד מהם אף לשלב משטחי M.D.F  המשנים את הפורמט המוכר ויוצרים מרחבים פיוטיים המזמינים את הצופה לצלול לתוכם.

ניסיון זה מאפשר לדמויות המצוירות  לנוע במרחבי חופש ובכאוס האינסופי של הקיום כשבחיבור "צופה-ציור", הדמויות הופכות לחלק מאיתנו והבלתי צפוי מוביל את המתבונן לנקיטת עמדה פעילה הקובעת את גורלן של אותן דמויות.

העבודה   "ים הבוץ והאנרגיות",  המורכבת מתשעה בדים, מתוכם שבעה בגודל 210/105  ושנייים נוספים בגודל 210/210 – מביעה את תחושת הפער שבין מצבי אדישות וחוסר מעש לבין נקיטת עמדה והנכחת האני.

בעבודה "גבולות", נוצרת תחושה של הליכה חמקמקה ומסוכנת בשולי הסייגים שהחברה משיתה עלינו ושאנו משיתים על עצמנו.

בבאחת משתי עבודות נוספות בגדלים של 250/200, –  "המנהיג" –  מוצג מצב של הליכה עיוורת ללא סייג ומנגד,  "שדה לבנים ואדום אחד" – מצביעה על חשיבותו של היחיד האחר שאינו הולך בתלם.

ככלל ,ניתן לומר כי מרסלו פישמן ממשיך לפתח את שפת הציור הייחודית לו, תוך כדי עיסוק בנושאים מרכזיים בחייו, שהם גם נושאים כלל תרבותיים אוניברסאליים.