תערוכות

המוות או סיום החיים הוא נושא מרכזי בשנים האחרונות ביצירתה של חנה ברק אנגל.
" תחילה דמיינתי את מותי כשגופי נישא על כתפי שש נשים שהן אני מוכפלת נושאת את גופתי במשא הלוויה"

מהמקום הזה, חנה יוצאת למסע טעון ואניגמטי שמנסה להבין מה מביא את האדם במקרים לא מעטים לוותר על החיים או שאלות בדבר הקרבת קורבנות אדם בתרבויות קדומות שם האישה הבתולה כיכבה במרכז הטקס המזעזע.

בעבודותיה, חנה ברק אנגל מתייחסת מצד אחד לקורבן אלים נפוץ בדרום אמריקה ובאסיה, ששם הדם מנוקז מורידי הקורבן והופך לשלולית למרגלותיו.

הדמות הנשית נמצאת במרכז רוב עבודותיה של האמנית כביטוי לבת אדם ולא כאובייקט ארוטי. לדברי האמנית החיים וסיומם מרתקים ואין האחד מתקיים ללא השני.

במקבץ עבודותיה של חנה, היא מתייחסת לשתי הקצוות המנוגדים כשהדגש הוא על המוות והטקסיות הויזואלית שנוצרת סביבו.

הציורים גדולי ממדים והדמויות המצוירות סכמתיות ללא פרטים מזהים חנה מבקשת להציג את הדמות האנושית האוניברסלית וגם מזכירה את ציורי הקירות והכדים
העתיקים שמביעים פולחן וטקס . היא משתמשת בצבע אדום וכחול שמהווים תזכורת לדם ולוורידים המוליכים אותו. הכחול עצמו מהווה מעין סימבול לכישוף
ומופיע ברוב העבודות שלה בשנים האחרונות. הלבן שמסמל טוהר ומוות כאחד, הוא מרכז הטקס .

המוות בעבודותיה של חנה ברק אנגל הוא דומיננטי היא נמשכת אליו והופכת אותו לרקוויאם טקסי ואסתטי.
צילום חלל: אלה אורגד