להיות בבית: אייל טבת
'בית עבורי הוא מקום מבטחים ועוגן. אני עטוף בו בכל אהבותיי', כותב אייל טבת, 'זו תחושת הנינוחות, האפשרות להישען ולהיתמך'.
בתערוכת היחיד "להיות בבית" מוצגים ציורים חדשים מהשנה האחרונה של דיוקנאות בני משפחתו הקרובה; בן זוגו ושלושת הבנות שלהם. טבת מנסה לדבריו ל'תפוס' ולתעד רגעים בהם הם שלווים ונינוחים במיוחד ולכן לא מעט מהעבודות מתבססות על צילומים שעשה בזמן שהם ישנים, או יושבים עבורו. בשנים האחרונות בחר טבת לצייר על גבי לוחות עץ ומתכת שמצא ואסף מהרחוב על הפגמים והשריטות שבהם, תשוקה הנובעת בין היתר מהרצון לצייר על מצע שיש לו חיים קודמים ומעין שכבות ארכיאולוגיות.
הגוף האנושי מרתק אותו והוא מחפש ורואה בו שילוב של חייתיות לצד מורכבות פסיכולוגית וריגשית שהוא שב ומנסה לפענח ולייצר על גבי המצע החבוט והפגום, דבר המעצים ניואנסים של אור וצל, נפחיות, ותנועה.
הטכניקה של טבת מאד חומרית, הוא עובד בצבעי שמן ובשכבות רבות, המייצרות טקסטורה ומרקם אקספרסיביים ותזזיתיים. את מושאי ציוריו, הוא מצלם וכך מתאפשרת לו עבודה מול המצע ככל שיידרש בכל שעה שמתאפשרת, גם עמוק לתוך הלילה, אז הוא נוהג לצלול לציור.
שניים מהציורים הבולטים בתערוכה – גדולי ממדים, באחד מהם פורטרט עצמי בגודל טבעי ובשני, בן זוגו של האמן שרוע ישן בגודל כמעט טבעי גם כן – צויירו על גבי בסיסי עץ מחוררים של מיטה זוגית, אותם מצא על אם הדרך ככלי שאין חפץ בו. טבת בחר להשאירם כמות שהם, על החורים שבהם – כמו סימוני טריטוריה אסטרטגיים במפה – הם חלק מהציור המתאר בהרבה אמפטיה ואהבה את הגוף כמות שהוא. המצעים עצמם לא פעם נותרים חשופים חלקית, פגעי הזמן, הכתמיות שבהם היא חלק אינטגרלי מהעבודה המוגמרת, בה הפגיעות של הדמות נוכחת גם היא.
הציור "מיקה ושירה ישנות" שתיים מבנותיו צויר בזמן הקורונה. הן ישנות ומכורבלות זו לצד זו, הבעת קלסתרן יכולה להתפרש על מנעד שבין השלווה לרגע שבו חלום או מחשבה טורדת עוברת בהן ומקמטת את מצחן.
עבור טבת הבחירה לעסוק בתערוכה זו בבני הבית קשורה קשר הדוק לחשיבות המרכזית אותה הוא מוצא בבית הרגשי והפיזי ובחיים הרוחשים בו בתוכו ומחוצה לו. לתפיסתו, הבחירה "להיות בבית" מכילה משמעות פנימית – רגשית עת הוא בונה לעצמו את "הבית" שבתוכו תוך העמקה ויצירת התא המשפחתי, בתיעוד רגעים קטנים משמעותיים עבורו, רגעי אושר או עצב, השתהות ופליאה, נינוחות ותלישות. שילובם של אלו, הוא פאזל היוצר את השלם המדגיש עד כמה "להיות בבית" הוא העוגן.
ורה פלפול, ספטמבר 2020
-
הפרח בגני: תרצה ולנטיין
אוצר: אריה ברקוביץ ואיריס אלחנני -
במקום בו נפער ונגלה הריק: רוני ראובן
אוצרת: דליה דנון -
זהב לכול: יאנה סטופ
אוצרת: נטע לנצמן מכנס -
חיה בדיו ושדה צבע: דורית ספיר
אוצרת: אירית לוין, ד"ר דורית קדר -
בטון – התו השקט: חיים טל
אוצר: אריה ברקוביץ -
מחווה לאספן: דנה בראון
אוצר: דורון פולק -
מאותגר מערכות: יואב בן דב
אוצר: אריה ברקוביץ -
שיר בן יונה , 40 שנה למותה של יונה וולך: שלומי בן יקר
אוצר: דורון פולק -
נסטור: ירמי הופמן