תערוכות

היכרותי עם א. החלה בצבא, שם חלקנו משרד במשך שנה שלמה. שתינו היינו אומללות, סיבה טובה דיה כדי שנהפוך לחברות. בתום אותה שנה פנתה כל אחת מאתנו לענייניה ודרכינו נפרדו, פרידה של מרחק ושל זמן. כל שנותר היו ביקורים חד או דו-שנתיים, שיחות טלפוניות מזדמנות.
חזרנו והתקרבנו כאשר היא בישרה לי על מחלתה. בפסח 2016. היא רצתה לדבר איתי, לבטא את ייאושה ואת חרדותיה. היא עשתה זאת פעמים אחרות בעבר, בעיקר בכל אחת מהתקופות בהן נאלצה להתאשפז בשל הפרעה דו-קוטבית ממנה סבלה. הקרובים לה, שטיפלו בה טיפול מסור התקשו להתמודד, במילים, עם מחלתה הנפשית ובהמשך גם הגופנית.
באתי עד אליה בתקווה שאוכל לעזור לה, אבל אותן נסיעות, הכמעט שבועיות, בין המציאות שלי למציאות שלה, אל מעבר לגבולות שמעולם לא רציתי לחצות, הגבול הפיסי בראשית, המחסום בכביש מעלה אדומים, והאחרים המטלטלים יותר, גבולות הפרידה, האבל והריק, פערו בי סדק אליו נדחק סיפור עברי שתוצאותיו לא הורגשו אלא מאוחר יותר.
אותה תקופה ארכה בדיוק שנה. א. נפטרה בפסח 2017.
שנה שלמה, האחת לצד השניה, כשתהום מפרידה בינינו, א. מדברת ואני מקשיבה. כל אחת מתמודדת עם חששותיה מהמוות באופנים אישיים ואף מנוגדים, האחת מקבלת את המוות כדי להמשיך לחיות, והשניה מקבלת אותו כי אין לה עוד עתיד, אני שנאלצת להתאבל על חיי אדם אחר, היא שמתאבלת על חייה שלה. ככל שנקף הזמן, ראיתי כיצד מתפשטת בעיניה מין שלווה שהתלוותה אל הקבלה, וחשתי במידת-מה כמו משוחררת.
משוחררת, מהסיפור שלה או משלי? למעשה להתמודד עם המוות היה לתת לו מקום בחיי. מקום שלא נתתי לו קודם למרות שסאת הפטירות שלי, בעבר ובהווה, הייתה מלאה, פטירתו של אבי קודם להולדתי מעל לכולן.
לתת מקום למוות היה אפוא להסכים לחיות. לחיות את החיים על כל סכנותיהם ואשליותיהם, כל חסכיהם והרִיק שבהם. לתת מקום לשרה, לשׂרות, על כל גווניהן ושכבותיהן, ולטעת בהן בטחון: גם בהיעדר בסיס, בעוד האדמה נרעדת תחת רגלינו, נוכל מעתה להתקדם ולמצוא, ברגעי חיים שונים, מעין אדמה בטוחה ממנה נוכל לשלוח מבט אל עבר העולם החיצון ואולי אף לבוא אליו, צעד אחר צעד.
זהו המהלך שאני מבקשת להציג כאן. המסע אל ארץ המתים תם.