תערוכות

יהודה פוליקר, מעמודי התווך של המוזיקה והתרבות בישראל, הוא יוצר מוזיקלי רב-תחומי: זמר, מלחין וכותב שירים. התערוכה מבקשת להציג אותו כאומן רב-תחומי; שכל הכישורים האמנותיים, החזותיים והמוזיקליים מחברים בו ביחד עולם פנימי עשיר, עמוק ורב-שכבתי. יצירתו החזותית אינה נפרדת מזו המוזיקלית: שתיהן נובעות מאותו עולם פנימי, שבו הכישרון האומנותי משמש ככלי לביטוי תודעה עמוקה וסוערת. גופי העבודה השונים בתערוכה כוללים דיוקנאות מצוירים, צילומים מהמרחב הציבורי ואת המוזיקה שלו. כל אלו מאפשרים לחוש את קולו הפנימי. בדומה ליצירתו המוזיקלית, גם כאן מתמקד פוליקר באזורי סף: בין עבר להווה, בין מודע ללא מודע, בין חומר לרוח.

יהודה פוליקר, בן הדור השני לשואה, לא למד מעולם לקרוא תווים וגם לא למד לצייר או לצלם. הוא פועל כאוטודידקט מתוך תודעה, שבה הזיכרון אינו אירוע היסטורי מרוחק, אלא שדה בלתי נראה המאכלס את המבט, את הגוף ואת הדמיון. עבורו, הפנים המצוירים והפנים המזוהים במרחב הציבורי אינם אישיים ואין מדובר בייצוג של אדם מסוים. אלו הם פנים העולים מן התודעה. הם נטולי שם או זהות ביוגרפית, אך בעלי נוכחות ממגנטת. הם פוגשים את הצופה ממקום שאינו ניתן למיקום בזמן: בין עבר להווה, בין אישי לקולקטיבי, בין אדם לרוח. הם מופיעים כעקבות של מי שאינם, אך מוסיפים להתקיים. לא כגוף, אלא כתודעה, כהגנה, כעדות שקטה. אין אלו דיוקנאות במובן הקלאסי, אלא דימויים מנטליים הנושאים עמם מרחב טעון של משמעות: פנים העולים מן הזיכרון, מן הדמיון ומעולם הרגש הפנימי. פנים ללא שם, אך עם נוכחות חזקה. מבטם שקט, לעיתים פגיע ולעיתים חידתי, כמי שנמצאים על הסף שבין הופעה להיעלמות. בהקשר הפסיכולוגי, העבודות מהדהדות את מושג "הצל" של קרל יוּנג: חלקים בַזהות שאינם גלויים, אך מלווים את הסובייקט לאורך חייו. פוליקר אינו מבקש להדחיק את "הצל", אלא לקיים עמו דיאלוג מתמשך, כפי שביטא זאת גם בשירו "הצל שלי ואני", המהווה מפגש המכיר ב"צל" כמרכיב יסודי ובלתי נפרד מן הזהות העצמית.

לצד הציורים מוצגים צילומים וסרטונים מהמרחב הציבורי שבהם פוליקר לוכד רגעים מקריים: חפצים יום-יומיים, שרידי שלוליות מים, שקיות זנוחות, חריצים במדרכות, גזעי עצים ומפגשים מקריים. בתוך החומר הדומם והנטוש הוא מזהה דימויים של פנים אנושיים במעין פראידוליה (Pareidolia), שמקורה במילים היווניות: פרה (pará ) היא מעֵבֶר או לצד, ואידולון (eídōlon) היא צורה או דימוי. תופעה זו מתוארת כתהליך תפיסתי בסיסי, שבמסגרתו המוח מזהה תבניות מוכרות, בעיקר פנים, אפילו בהיעדר גירוי ממשי. בתוך חומר דומם, סדוק נטוש או זניח, מתגלה האפשרות של מבט. הפנים הנגלים באובייקטים אינם דימויים אקראיים, אלא מופעים של זיכרון שאין לו קבר. עבור פוליקר, הפראידוליה חורגת מההסבר המדעי גרידא. היא אינה רק תעתוע של המוח, אלא תגובה של תודעה הנושאת טראומה קולקטיבית: צורך קיומי לאתר נוכחות במקום שבו היא נשללה ולהעניק פנים למקום שבו הם נמחקו. הוא רואה בדימויים אלו בציור ובצילום ביטויים של "רוחות מלאכים" השומרים עליו בעולם. אמונה זו מוסיפה ממד רוחני ליצירה, וממקמת אותה על הציר שבין חוויה אישית, מסורת מיסטית ותפיסה חזותית. "רוחות המלאכים" אינן מתוארות כדימוי דתי מובהק, אלא כנוכחות מגוננת וסמויה, הפועלת מאחורי הצללים והצלילים. חיבור מיסטי המטשטש את הגבול בין הדימוי ה"מומצא" לזה ה"נמצא".

המפגש בין הציור לצילום של פוליקר מטשטש את ההבחנה בין פנים מדומיינים לפנים "נמצאים", בין יצירה אקטיבית של דימוי לבין זיהוי פסיבי לכאורה. בשני המקרים, הפנים אינם נתונים: הם מתהווים מתוך צורך פנימי, מתוך כמיהה להיעדר, למפגש, לזיכרון, לַאחר. הוא מראה ורואה את מה ומי שאינם עוד, את אלו שגם לא הכיר, נשמות קודמות המוסיפות להביט, לשמור וללוות. דימויים ופנים נודדים מדור לדור, נטמעים זה בזה וממשיכים להביט גם כאשר מקורם כבר איננו. הם מהדהדים כזיכרון, כצל ונוכחות שמסרבת להיעלם.

המרחב החזותי מלווה בפס קול אינסטרומנטלי של האלבום מאוחר אולי מוקדם, שהוציא פוליקר ב-1997. בהעדר מילים, המוזיקה פועלת כזיכרון לא מילולי וכמרחב של זמן פנימי. הצליל מחזק את החיבור בין זיכרון, חוויה ותודעה; חיבור המוכר גם משדות של זיכרון תרבותי וטראומה בין-דורית. התערוכה מאחורי הצללים מציעה קריאה מגוונת ביצירתו של פוליקר: מפגש בין אומנות חזותית, מוזיקה ואמונה מיסטית, בה הפנים נושאים משמעות ו"הצל" הוא מרחב של גילוי. זהו מהלך אומנותי המבקש לא רק לראות, אלא להקשיב למה שנמצא מעבר לנראה, מאחורי הצללים.