תערוכות

הצילומים בתערוכה הם משלוש השנים האחרונות בחיי הורי, ושנה רביעית ואחרונה שבה פירקה המשפחה את הבית. זאת הייתה הדרך שלי להיפרד מהורי ומהבית שבו גדלתי. בשבילי כל נסיעה לשם נשארה נסיעה "הביתה".

בשנים האחרונות, כשהם נעשו מוגבלים פיזית וגם חבריהם היקים נעלמו לאט לאט, הורי היו יושבים שעות בחוץ, מתחממים בשמש (אבי שתה בירה). כמעט אף אחד כבר לא עבר על השביל מול ביתם.

הורי, הני ומקס (שולמית ומשה) היו בני שש עשרה ושבע עשרה כשהגיעו לפלסטין ב- 1938. מסלול חייהם נגדע בעקבות עליית היטלר לשלטון. הם נאלצו להימלט מגרמניה בעזרת 'עליית הנוער'. לפני כן מקס כבר נרשם ללימודים גבוהים במוזיקה בהולנד (הוא הפליא לנגן בכינור) והני, הצעירה ממנו בשנה שאפה להיות שחקנית.

לאחר לימודי עברית ותקופת הכשרה לחיי קיבוץ, הם עברו למושב 'מולדת' בגליל התחתון. אמי עבדה בלול ואבי ברפת ובפלחה. את 'מולדת' הקימו יוצאי גרמניה שנמלטו ממוראות המלחמה. זהו מושב שיתופי לפי מודל התיישבותי חדש שבו בניגוד לקיבוץ הילדים התגוררו עם הוריהם. להורי היה חשוב שהמשפחה תישאר ביחד. השנים הראשונות שלהם היו קשות, אך היה בהן גם הרבה קסם ושמחה. בבית ב'מולדת' חיו אמי ואבי 65 שנה, בו גידלו שלושה ילדים ובו הזדקנו.

הורי כמו שאר החברים, נמנעו מלדבר על השואה. אבי הסתגר לא מעט בעולם המוזיקה ואמי הייתה פעילה בחיי הקהילה בתחום התרבותי. הם חיו חיים ארוכים בצל נסיבות ההימלטות בשנות הנעורים, כאשר כל אחד מהם השאיר את אמו בגרמניה. רק אחרי המלחמה נודע לכל אחד מהם שאמו נספתה. הם לא נטו לבטא רגשות ואף פעם לא ראיתי אותם בוכים.

הני ומקס החליטו "למות ביחד". לאבי הייתה רק בעיה אחת: הוא לא יכול ללכת לפני אמי כי "איך היא תסתדר בלעדי עם שלט הטלוויזיה?" בסוף אמי הקדימה את אבי בעשרה חודשים.

הזמן בתערוכה הוא מרכיב מרכזי ויש בו ארבע תחנות: בתחנה הראשונה צילמתי את הורי בתקופה האחרונה בחייהם, דווקא את היומיומי ביותר: ארוחת צהריים משותפת, ישיבה בגינה, הבית עם הריהוט המשקף דור שלם. תחנת הזמן השנייה היא ה'שבעה' על מות אמי, התחנה השלישית מתארת את ה'שבעה' על מות אבי, כעשרה חודשים לאחר מכן, ובתחנה האחרונה הבית מתרוקן מהריהוט ומחיים שלמים שהתקיימו בו.