תערוכות

אמנים: אסף אבוטבול, ג'ניפר בר לב, דבורה מורג, דורית נחמיאס, דורית פיגוביץ גודארד, יאיר גרבוז, מישל אופטובסקי, נורית דוד, עומרי דנינו

"הכל מתחיל מהרישום המשורר, כשיותר ויותר מילים נרשמות בשורות קצרות. השאר מתחיל מהספרים ומהתמונות ומהשירים ומהעבר וממה שכנראה לא היה וממה שיכול היה אולי להיות. אלה זורקים לי את שבריהם…"[1]

יש לנו צורך מתמיד להתבטא. גם באמנות הפלסטית. במלאכת הציור, הפיסול, הוידאו, המיצב ועוד אפשרויות. השפה מקיפה אותנו סביב בשצף קצף בלתי נגמר של מידע ואפשרויות,בשורות ותובנות.

כל זה התחיל כבר הרבה קודם. בשנות השמונים. או קצת קודם. בזרם בוגרי המדרשה לאמנות. חניכי יאיר גרבוז ורפי לביא. אלו שהמצע הציורי התקצר להם והתקשט במילים משובשות. מילים עלומות. מילים שמאחוריהן אלפיים שנות גלות ועוד עשרות וכמה שנות המדינה העברית בארצה.

אומרים שצילום שווה אלף מילים. וכמה שווה הציור. השרבוט. השילוב בין השניים?

קל להגיד שהכל תלוי המצב. המצב המייאש והנורא להפליא שאנו נתונים בתוכו כמו בסד מאז ה-7 באוקטובר ואין לנו דרך לבטאו. כך נדרשו אמנים שוב לעזרת המילים המקיפות סביב סביב. מהתנ"ך, מהמשנה, משירת הייקו וממאמרי עיתונות פסימיים ונושכניים.

השירה, למשל, נושקת לאמנות הפלסטית וממתנת אותה. היא מקצרת לה חללים ומשאירה שתיקות.

כשנדרשים למילה בודדת היא אמורה להיות עוצמתית. כמו אגרוף לפנים. כמו בית חזה שהתרוקן מכל האויר ונשאר חמצן רק למילה בודדת. כך האמנות בתקופה הרעה הזו.

יש שהמילים כופות עצמן על האמן ונדחקות לצאת. מילים עכשויות לגמרי כמו:עכשיו, שלעולם לא יחזרו לתומתן המקורית.

בשנות השמונים שיבשו אמני המדרשה את המילים בכוונת מכוון. באמנות כמו באמנות אין צורך לדייק ואין צורך להסביר. אחרת איך יבוא הצופה וילביש על האמנות את פרשנותו המלומדת?

יש המבססים עשייה מתמשכת על שורה מתוך שיר. השיר קצר אימפולסיבי ואלמותי גם יחד. האפשרויות הגלומות בו הן אינסופיות. עד כמה תצליח האמנות להתמודד עם פרשנותו. לגמד את חלומיותו המתבדרת.

ואיך לעשות אמנות מדברת ולא לוותר על תמימות העשייה. לא להיכנע לפוליטיקה האפלה. המזהמת. איך לתת ביטוי מילולי וגם אבסטרקטי לכל הזמזום האינסופי בתוך המוח. הוא מילולי בעליל. אך יפה לו השתיקה. או למצער החסכנות באותיות. בפירושם. בהגייתם ובהנחתם על הקיר הלבן.

יש בתערוכה הזו הרבה אפשרויות ביטוי מילוליות ומילוליות למחצה.

יש הממלאים גלימת מלכים במילות שיר יפני ותוספות מלבוש ותצוגה מלאות יופי והשראה (נורית דוד). יש המתייחסים לקטנות כמו נוכחותן הויזואלית של מילים ושיבוצן במפיות תחרה, בהקשרים מפכים של חיי היומיום (דורית נחמיאס), יש המשלבים עוצמה פיסולית מול טקסט של עגנון (דורית פיגוביץ גודארד), יש המתייחסים לאופיה הגרפי של האות הכתובה ומסריה המצומצמים בקפידה (אסף אבוטבול, מישל אופטובסקי), ויש המנצלים את הרגע להומאז' לאמנים קאנוניים ולמילה הכתובה והפראית, מונכחת על מצעים קרים וכמו מעוקרים מרגש לטובת המחשבה הצלולה והמגביהה עוף (עומרי דנינו). יש הממתיקים סוד עם השירה עצמה, וכולאים אותה בכלוב זכוכית קסום כשהמילים הם אך פתקיות של רגש כלוא (דבורה מורג).

יש הממלאים בדי טקסטיל בטקסטים קצרים וחסרי פשר, שהם הדהוד למציאות שהייתה, או שלא (ג'ניפר בר לב). מכניסים את האנגלית לחלל בדלת הראשית ודבקים במסר הגלובלי, גם אם תכניו רגעיים וקפריזיים.

יש המציגים מילים עם ניחוח דתי קל, על מצע עץ אדמוני המזכיר את אלבומי התמונות הישנים של ילדותנו, או ילדותם של הורינו (יאיר גרבוז).

האמנות שלאחר אסון ה-7 באוקטובר אוספת את שלל דרכי ההיגד הללו אל תוך אגרוף קמוץ ונרעד מרצון להישלח ולפגוע חזרה. אך הכוח המאוגרף הוא יותר במילה ולא במכה השלוחה.

ענת גורל רורברגר

[1] יאיר גרבוז, "בעברי הרחוק צפויים שינויים (כגונים וכמוים)", הוצאת גלריה גורדון, 2019.

איה כואב לי – דורית נחמיאס