תערוכות

בתערוכתה של שולמית כרמי מיני רטרוספקטיבה מוצג ציור משנות החמישים של המאה הקודמת לצד עבודות שנוצרו לאורך השנים ועד מקבץ ציורים עכשוויים. נוכח פרק זמן של יותר משבעה עשורים של יצירה, מתעוררת השאלה: מהי משמעותו של רצף כה ממושך של ציור? התשובה היא חד-משמעית: שבעים שנות ציור אינן דומות לעשר או לעשרים שנים. מדובר בתהליך ארוך טווח ובגוף עבודות רחב, שמתוכו נבחרו לתערוכה מספר מצומצם יחסית של עבודות, תוך דגש מיוחד על שלוש השנים האחרונות.

בספרה האוטוביוגרפי פרניה פיאסצקה – כאילו מקדישה שולמית פרק מיוחד לציור, הנושא את השם "הציור שבתוכי". היא מתארת כיצד נהגה כילדה לצייר דמויות ופרצופים על עטיפות מחברות. כמי שחולק זיכרון ילדות דומה, אני מוצא את התיאור הזה מרגש במיוחד ולעיתים אף משתמש בו כדוגמה לכך שכמעט כל אומן מתחיל את דרכו בעיפרון ובקשקושים. וזאת הרבה לפני שהוא הופך לאומן מתוחכם ומודע לעצמו. השורש, הבסיס והכוח הראשוני של הציור טמונים באותו זיכרון מוקדם. ואכן, שולמית שמרה לאורך דרכה על נאמנות למה שניתן לכנות בפשטות: ציור לשם ציור.

שולמית היא בוגרת בצלאל, שם רכשה מיומנות וידע אקדמי בציור. במהלך השנים השתתפה בסדנאות שונות, בין היתר בהנחייתם של הציירים משה גת וג'ון בייל. נוכחותם של אומנים דגולים אלה ניכרת בחלק מן העבודות; אך שולמית ידעה לספוג את ההשפעות ולהותירן בגדר השראה בלבד, תוך גיבוש נתיב אישי ברור. לא שכיח לפגוש ציירים השולטים במלוא רזי המדיום, ושולמית שייכת ללא ספק לזן הזה. ניכר כי עברה כמעט את כל התחנות הידועות. הרישום שלה חופשי, היד קלה ואינה מאולצת, והקו זורם בטבעיות. היא עובדת באקוורל, באקריליק ובשמן. המעבר מן הרישום אל הצבעוניות העזה מדגיש ומעצים את אופיו הנועז של הקו.

ציור הטבע הדומם של מכונת התפירה, המתוארת מזווית מונומנטלית-כמעט-פיסולית על רקע חדר עם תמונות, מהווה מעין אבן דרך בעבודתה. הוא מצטיין הן ביכולת הטכנית ובדיוק הריאליסטי, והן בממד הרגשי: מכונת התפירה – חפץ שכמעט נעלם מן העולם – נושאת עמה מטען של זיכרון וגעגוע. שני ציורים נוספים, האחד של חתול היושב על אדן חלון, והשני – ציור קטן המתאר בניין ישן, מכונית וילד ההולך עם אופניו – ממשיכים את אותו קו ריאליסטי מוקפד. בהמשך, ניכר מעבר לציור נטורליסטי חופשי יותר, שבו משיחות המכחול נוכחות על פני הבד. הדבר בא לידי ביטוי בציורי הנוף וכן בציורים הגדולים של המריצה והדחפורים, המצוירים בצבעים חזקים, בדגש על אדומים, ובמשיכות מכחול ושפכטל עסיסיות.

כבר באקוורלים המוקדמים של שולמית ניתן לזהות נטייה לקו מתגלגל ולכתמי צבע רחבים, המזוהים עם גישה אימפרסיוניסטית. הצבעים המימיים, המלאים באוויר, על ניירות שצברו עם השנים מידה של יישוּן, יוצרים ציור פואטי ומהפנט, שקשה להסיר ממנו את המבט. אקוורל אחד, שבו נראות דמויות לא מזוהות לצד סירות על שפת הים, מקבל משמעות נוספת לנוכח סדרת העבודות שיצרה שולמית בשלוש השנים האחרונות. סדרה זו, המזכירה לעיתים את הדרמה של הסצ'נג'אטה הנפוליטנית(Sceneggiata Napoletana)  על העצב והשמחה השזורים בה, נטועה במציאות המקומית ומהווה תגובה ישירה לזמן ולמקום. שולמית מתארת דמויות אנונימיות במצבי קיום קיצוניים: סצנות המזכירות מנהרות חטופים או רגעים מן האלימות והאימה של מסיבת הנובה, ולצידן ציורים של ילדים רוקדים בגינה ודמויות העוסקות באקרובטיקה. החיים נמשכים גם בצילה של הטרגדיה.

בציור השבעה באוקטובר, הנראה כלקוח מסצנת הוצאה להורג של מבלים במסיבת הנובה בידי מחבלי חמאס, מנהלת שולמית דיאלוג טעון עם ציורו הידוע של פרנסיסקו גויה, השלושה במאי 1808, המתאר טבח של אזרחים ספרדים בידי חיילי נפוליאון כתגובה למרד. בשני הציורים עומדת בַמרכז דמות הקורבן בחולצה לבנה, המרימה את ידיה במחווה של חוסר אונים. ההקבלה מצמררת ומעוררת מחשבה על טבע האדם: למעלה ממאתיים שנה חלפו, והאנושות טרם הצליחה להתעלות מעל יצר ההרג והאכזריות כלפי קורבנות חסרי ישע. בסדרה זו מתכנס המטען העשיר שצברה שולמית לאורך גלגוליה השונים לכדי סגנון אישי, מזוהה ומגובש. פני הדמויות מרומזים; הגוף חורג לעיתים מחוקי האנטומיה, האיברים מתוחים ואף מוגזמים. יש כאן מנייריזם ברור, המזכיר במידת מה אומנים ישראלים כמו גוטמן או פלדי בעבודותיהם המוקדמות, ואפשר אף להיזכר בדמויות מתוך איוריהם של מרטין ואליס פרובנסן, שבהם נוכחת רוח פרימיטיבית ואזכור של האומנות המצרית הקדומה. מנגד, ציורי הדיוקן מצטיינים בבהירות ובזיהוי חד: הדיוקן העצמי בצבעי מים, אחד מתוך סדרה רחבה, וכן דיוקנו של אוזי, בעלה המנוח.

הציור האקספרסיבי, החופשי, הצבעוני והרענן של שולמית כרמי הוא בראש ובראשונה ביטוי ישיר לעולמה הפנימי והרגשי; עולם הנחשף דרך נגיעות המכחול הייחודיות לה.