תערוכות

אורי זילברמן מביא את סיפורן של קהילות אוספי האשפה בפיליפינים, גאנה וקירגיסטן.
קהילות ובהן ילדים רבים, המתגוררים בסמיכות לאתרי אשפה עצומים, ומתפרנסים מנבירה בערמות פסולת בתקווה למצוא פריטים שניתן להציל ולמכור.

תערוכת הצילום "מסע אל החיים בזבל" אינה מתמקדת במזבלות או במשבר האשפה הכרוני המציף את עולמנו, וגם לא בפסולת המערב המשונעת למדינות עניות או בצרכנות המערבית המייצרת כמויות אשפה שלא ניתן לעכלן, תוצרי התיעוש והגלובליזציה חסרי התקדים  של עידן האנתרופוקן.

צילומיו של זילברמן עוסקים באנשים, ומתבוננים בחיים באתרי הפסולת – בשגרה היומית, בליקוט מן הקרקע,
הפסקת הקפה בין שברי הרהיטים והררי האשפה, רגעים של תפילה והודיה לישו, רגעי הייאוש והקושי, סחיבת שקי היבול של שדות האשפה,
השיבה לבית הפחון הסמוך, סיומו של יום.

לצד התצלומים שיבצה האוצרת דימויים מתולדות האמנות המערבית, מרביתם מן המאה התשע עשרה, תקופה המהולה
בהתפעמות מן הטבע וחדירת המיכון והתיעוש לחיים במערב.
הדיאלוג הנוצר בין הדימויים מציע הרהור על מאה שנות הרס בידי אדם, על "דיוקנאות טבע" מלנכוליים של טבע אבוד,
על הגורל האנושי במרחב שננטש על ידי האלוהות באשר היא. בראייה גיאופוליטית, זהו שיח על ניאו-קולוניאליזם ועל המשך הניצוּל של הדרום הגלובלי.

אורי זילברמן הוא צלם משוטט בעולם. "מסע אל החיים בזבל" היא תערוכת היחיד השלישית שלו. תצלומיו מביאים את מבטו הרגיש על "חייהם של אחרים״.
מבט המושך חוט אל העבודה החלוצית של ג'ייקוב רייס  (Jacob Riis) "כיצד חי החצי השני" How the Other Half Lives שתיעדה את תנאי החיים העלובים בשכונות העוני של ניו יורק ב-1880 וחשפו אותם לעיני המעמד הגבוה והבינוני של ניו יורק. בחיי היומיום זילברמן הוא רופא שיניים.