תערוכות

שוש רוניס יוצרת מתוך כאב, דחף וגעגוע. מסע חיים עמוס בתפניות ומשברים, יחד עם משא של זיכרונות קשים, מובילים אותה אל התערוכה הזאת. בעבודתה היא מתארת נופים אמיתיים ונופי נפש פנימיים בציור מופשט.

התערוכה נפתחת בתיאור חוויות וזיכרונות מפולין.

בעזרת האמנות, רוניס מייצרת לעצמה שליטה על החיים, על חוויות וזיכרונות רחוקים. מקבץ עבודות קולאז', מתאר מסע בנוף פולין. היא מכינה בעצמה את מרבית גזרי הנייר הצבעוני ומוסיפה חלקי מפות, תווי נגינה וטקסטים. על גבי השכבות המודבקות מתווספים קווים וצורות במיני חומרים. כך, תוך אחיזה בביטחון של מציאות פנימית טמונה, היא מתקנת, מארגנת ובונה עולם.

זיכרון חוזר ובלתי מרפה מיער בפולין, מוצג כגוף עבודות ובו דימויים של טבע אירופאי צבעוני בפורמט ריבועי. רוניס מציירת בצבעי פסטל כאשר התוצר הוא מראה עשיר בשכבות רכות של חומר דחוס אטום, סמיך. הדימויים עוסקים בתיאור יער סבוך, צמחיה עבותה אך גם פריחה צבעונית ונקודות של אור. לעיתים נראה מקווה מים, גדר או סלעים. כאן היא מתגעגעת  לאחד מזיכרונות העבר שלה מילדותה ונערותה בפולין עת שהתה כל קיץ עם משפחתה בבית איכרים בכפר. את הזיכרון הנעים מהיער הזה היא מציירת שוב ושוב כנאחזת ברגע הזה לבל יעלם.

עיסוק במהות הזיכרון מסקרן את רוניס. זיכרון מתעתע, שבריר זיכרון, הבזק זיכרון צילומי.  רוניס משתמשת בפורמט קטן כמעין גלויה עליה היא מציירת כתמי צבעי מים בקומפוזיציה מינימלית. היא יוצרת דימוי נוף במראה חלומי המזכיר כרטיסי ברכה שנשלחו לארץ ומהארץ בראשית המאה העשרים. התוצאה היא מעיין וינייטה, תמצית של תיאור נוף, פריט אומנותי קטן ויקר בדיוק כמו הזיכרון אותו היא מנסה לשמר.

הפרקים הבאים עוסקים בחוויות מהארץ.

עיסוק בנוף הישראלי מאופיין בגוונים חמים וחומים, בטכניקה מעורבת של קולאז', צבעי פסטל ועיפרון. ניכר תיאור מופשט וסוער של נוף הררי ומרחב סלעי קשוח. נקודת המבט היא של צופה מהצד הממוקמת בראש רכס הר מרוחק. כאן רוניס בוחנת את הארץ אליה הגיעה ומנסה למפות אותה.

נוף מקומי מוצג גם כנוף מדבר צחיח. הוא מתואר בכתמים וקווים נמרצים כהתפרצות מונוכרומטית צהובה באקוורל. ניכר כי רוניס מתרגשת, נפעמת מנוף הישימון וחוקרת אותו.

רוניס מעורבת ומגיבה לאירועי היום המתחוללים בארץ. המסע שערכה בשנה האחרונה, בזמן מלחמה, אל הנגב המערבי היה המניע לסדרה של רישומים העוסקים באירועי הזוועה של מסיבת הנובה. העבודות פרוסות בשורה כסדרה ממוספרת במעין סצנות מסרט אפוקליפטי. על גבי נייר חום, היא רושמת במרץ, בעזרת עפרון שחור, את סיפור המתרחש החל מהנוף הפסטורלי עד הסוף המר.

שריפות הטבע שהתחוללו בהרי ירושלים הסעירו את נפשה של רוניס והיא זועקת וזועמת בציור על מצע שחור בפורמט קונצרטינה מחודד. לדבריה, היא רואה בשריפות "הקבלה למצבינו מזה שנה וחצי. התלקחות פתאומית, אש והרס של כל מה שצמח ונבנה. שנה וחצי של עליות ומורדות, ניצלים על אש קטנה ואיננו מסוגלים לכבות אותה ובינתיים החיים מאבדים צבע והופכים אפורים ושחורים. ההתחדשות אינה נראית באופק."

מהלך הצפייה הוא  בהלימה לתהפוכות חייה של האמנית. נבחרו יצירות  על נייר בהיותו רגיש, פריך וקל לנשיאה ממקום למקום. שימוש במגוון טכניקות, פורמטים וחומרים, משקף תחושות שונות בזמן הביצוע ומאפשר את קריאת התערוכה כתהליך תרפויטי.

ענת שלו, אוצרת התערוכה