תערוכות

כתריסר ציורי שמן גדולים מציגה האמנית תמה גורן בתערוכה "מקום. תחת. שמש" בבית האמנים בתל אביב. גורן מופיעה במרכז עבודותיה, מגיחה מתוכן, נוכחת בהן פעם כהוויה: רוחנית; סמלית; מרומזת; מסמנת; ופעם בנוכחות ממשית, נוכחות חומרית ביו-גרפית, ניתן אף לומר יצרית.
הצבע מבעבע, שוקק חיים, רוחש, מתרחש, נראה כמו לעולם לא יפסיק לעבוד, לא יחדל.
מערבולות וביצות, אסטרואידים המאיימים לחרב ארץ, ברקים המבשרים על גשמים מאיימים להציף, להטביע את עציציה המונחים בסמוך לדמויות, המצטיירות פעם כיציבות, זקופות ומביטות אל פני שמיים פעורים, ופעם כשפופות, כפופות, בכריעה כנוטות ללדת, לנבול, להתמזג עם "הנופים" הרוחשים הסוערים, המקיפים אותן. ניכר כי גורן חשופה היא בעצמה בציורי השמן וברישומיה. האמנית, כסובייקט, חושפת סצנות כאובות ומכאיבות.
דמויותיה סוערות ופומביות. באחת, הפיגורה הגמלונית מטילה מתוכה את מימיה. נוזלי גופה הם שתן בזהב הנספג ומתערבב בקרקע, מצמיח מתוכה רסיסים חומציים, המציפים את פני השטח ברעילותם. או גבעולים ועלים מסתלסלים, נושאי פרחים, מבקשים אף הם להתקיים על המצע הבלתי אפשרי של ארצות הרפאים. ובאחרת, חדרים קלסטרופוביים, פני ציוריה של גורן, שהם הם שדה ההתרחשות. מושאיה של גורן מקיימים ומצמיחים מתוכם איברים גבריים תחת מעטה גוף נשי, לא כאנדרוגינוס, אלא כבשיבוש מכוון ושעטנזי, המתעקש להכליא מין שאינו במינו, מגדר אחר. לעיתים ניתן להסיק כי מדובר באיברים נפשיים ורוחניים , תלושים או מודבקים כאופציה לשכפול עצמי, או שמא כתולדה יתרה, תותבת, נספחת. האמנית אף מצהירה כי אין "מין" מוגדר או החלטי לדמויותיה.
ומעל, בראש ציוריה, שמש. כמעט רישומית, קווית, שמש הכרחית, עשויה צבע שמן יבש- לא כמתווך, לא מדולל, לא מהול, כי אם ישיר וראשוני, אגבי. השמש מולידה נהרות לבה בכתום אש ואדום אקספרסיביים ממיתים ורעילים. גורן מטיחה את הצבע בביטחון הגובל בחוצפה, של אחת שיודעת. הצבע החי מול פני המוות, הנוכח בעבודותיה של גורן. לא מדובר במוות איטי ולא בערש דווי, אם כי ב"כל משכבו הפכת בחוליו" (תהילים מ' א'-ד').
המקום- גורן מנסחת את משנת המוות הפרטי שלה, פעם כמוות המהווה בסיס לתולדה, ופעם כפרקטיקה משחררת של התאבלות, קינה וזעקת שבר, אל מול פטירתו של אביה במהלך השנה האחרונה, במקביל לעבודה על סדרת הציורים, כמעט בעקבותיו ולבטח בצילו של האבדן. המוות, האבדן והחידלון "הופכים" את הציור, השוקק ארוס וחיים, לזירה גיהנומית ומורבידית עלי אדמות.
ההומור גם הוא שם, נוכח, ולא רק למיטיבי ח"ן ולקוראי הנסתר ורזי הציור, אלא אף לצופה התמים, בעל מבט חף מיומרות הידע. ציורי גורן זועקים בשפתם את האמת המוטחת ממנה: רעב וצמא; חידלון אנושי והתקיימות ללא הרף; רוך וכמיהה; הרס וחורבן; לידה ומוות; ציטוטים מתולדות האמנות המקומית, ובוז לחוקיות הציור ולידע מתודי. באוטודידקטיות, כמעט על סף הארט ברוט.
מחד, ציוריה מיניים, חיים, יצריים וארוטיים. ומאידך, הם רקובים ונבולים. פעם כפרקטיקה מרפאה ופעם כהתענגות (Jouissanas) ממנה אין אפשרות לשחרור, גורן מאפשרת לציור להתפשט על פני השטח ללא סוגרים ותיחום, ושוב סוגרת את הברזים האקספרסיביים באחת: טראח בלוק בלבן; או בזבנג המטיח אגרוף בצפיפות צבע רווי ומתפשט בין גבולות הזירה.
נראה כי יכולותיה הטכניות של האמנית מאפשרות לה לכסות מצע בשטח גודל של אצטדיון כדורגל, אך לא בכדי היא פותחת ומאפשרת פריימים בגדלים הנאמנים ותואמים לעין הצופה. סערותיו תחומות תחת מסגרת הבד, הסיפור מחייב שיסופר. הציור שמתעקש להצטייר, כאן ועכשיו, זמני ומקומי, ובעת ובעונה אחת על-זמני ומימטי, פוקד: "עת למות!" ולוחש: "זה הזמן לחיות!".
אין כל-חדש תחת השמש, אין זכרון לראשונים, כל-הדברים יגעים, הולך אדם אל-דרום וסובב אל-צפון, לא-תשבע עין לראות ולא-תמלא אזן משמע, מה-שהיה הוא שיהיה- ומה-שנעשה הוא שיעשה.