תערוכות

עבודותיה של שולמית קופף ,צועדות על קו התפר בין מופשט לפיגורטיבי, מעין פסלי קיר השוברים את הפורמט הבורגני של ציור על קנבס המתוח על מסגרת של עץ.
קופף החלה את הסדרה עם ציורים על בד- 2 מטר על מטר- של דרכים שמתפתלות, משוטטות, מתעגלות ,נפגשות, מתרחקות, חוצות אחת את השנייה.
לא כל אלה שמשוטטים הלכו לאיבוד.
מכיוון שדרכים וקווים יכולים להתקפל אחורה במרחב של זמן- החלה קופף לקפל את הקנבס, ליצור מפגשים חדשים בין הקווים, מין חורי תולעת.
בהמשך החלו העבודות לצבור נפח כמעט בדרך לפיסול.
קופף משחקת משחק משוחרר, קצת פראי ומשולח רסן לגלות עד כמה אפשר למתוח קנבס, לא מפחדת לקרוע אותו עם סכין כדי להשחיל דרכו קנבס אחר. אם כבר קנבס מתוח, אז היא מציירת על הצד האחורי, לא הלבן.
השאלה שמעסיקה אותה היא סקרנות תמידית : ״מעניין מה יקרה אם..אם אתן לגל ים להציף ציור שרק עכשיו ציירתי?.. אם אקמט את הבד קמטים קמטים וארחף מעליו עם מברשת טבולה בדיו יפני שחור?"
קופף מחברת בין המוכר הנגלה והידוע- לנסתר ולמסתורי, היא חושפת טפח ומסתירה טפחיים בדרכה ליצירה המוגמרת.
שולמית משלבת קולאז' של צילומי וינטאג' בשחור לבן, חלקם קרועים, טעונים ברבדים של זיכרונות.
היא איננה מקלה על צופיה. כנות אמנותית אותנטית בונה את יצירותיה היא נאמנה לתחושותיה ויוצרת בצורה אימפולסיבית ישירה הבוקעת מעולמות הרגש שלה.
העבודות לא נופלות בקלות לקטגוריה, לא ממש מופשטות, פה גדר טייל, פה אישה תשושה סוחבת מטען כבד בדרך האין סופית, פה רמז לדם, לא ציור מסורתי על בד מתוח, לא פיסול ,אין יציבות, אולי בדרך לסוג של מיצב, התחלה של פריצת גבולות.
יש גם אלמנט של הקרבה, חלקים שלמים של בדים מצויירים הוסתרו והוקרבו בקיפול.
בתערוכה זו ,מונח הזיכרון מקבל משמעות חדשה אצל קופף: יש ביטוי משמעותי לפרידה מן העבר ומן הכאב, תוך בנייה מתמדת של חוויות חדשות .
עבודותיה מרהיבות ביופיין, מסקרנות, מסתוריות, אסתטיות לעין וניחנות בקומפוזיציה ובקצב קבוע. הצופה מתמודד עם חלקים אשלייתיים ומציאותיים בעת ובעונה אחת, עד קבלתה של השלמות החדשה.

יהודה עמיחי כתב:.
״מתי נשוב הביתה? חכי עוד מעט
,דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד״
הדרך של המאבק היא היא הבית.

"חלמא דלא מפשר – כאגרתא דלא מקריא" (חלום שאינו מפורש – כמו איגרת שאינה נקראת). מסכת ברכות